17/04/2025
Reut Sharabani
אני פחות מאלו שכותבות ברשת הנוראית הזו בדרך כלל, אבל בעקבות הפסיקה התקדימית בבריטניה נגד נשים שאינן סיסג׳נדריות, אני מרגישה צורך לחלוק כמה דברים שאני מרגישה:
ראשית, חשוב לי שתדעי שזה לא חדש.
התרבות, שקברה אנשים כמוני וכמוך בפחד ובשנאה עצמית במשך מאות ואלפי שנים, ממשיכה להתנכל לנו, לנסות להפחיד אותנו עד שנחזור להתחבא. הרגל עתיק. רוב האנשים שאינם סיסג'נדרים שאני מכירה עדיין חיים בארון, בדיוק בגלל הטרור שמופעל עלינו בשם העליונות הסיסג'נדרית.
תמיד מעורר חלחלה לראות כיצד משתמשים בשיח ליברלי נגדנו (מה לשמרנים ולזכויות נשים?), אך זה גם חושף כמה נואש הוא קרב המאסף שלהם, עד כדי ויתור על השפה שלהם עצמם כדי לזנב בנו.
כשחברות שואלות אותי: "את מפחדת?", אני מחלקת את התשובה לשני חלקים:
ברמה האישית? כן. מאוד.
אני יודעת שאף פעם לא אקבל הזדמנות שווה באמת. אני יודעת שבעת צרה, מעטים יראו בי משהו מעבר לזהות הטרנסית שלי ושיש אנשים שרק מחכים להזדמנות לפגוע בי. פסיקות מסוג זה נותנות להם עוד כוח. אולי זה נשמע פרנואידי לאדם הממוצע, שאין לו מושג כמה אלימות נשים כמוני חוות מדי יום, אבל זו המציאות. כל אישה שדיברה עם גבר על הפחד ללכת ברחוב בלילה ודאי תוכל להבין. עבורנו כל אינטראקציה מקרית היא הזדמנות לפגוע בנו.
בעבודה הקודמת שלי, באחד הימים הראשונים, המאבטח ברכבת ישראל לא נתן לי להיכנס לתחנה. הוא אמר "תראה לי את התיק", וכשתיקנתי אותו ל-"תראי", ענה לי: "אין לי סבלנות לאנשים כמוך" ולא נתן לי להיכנס. המאבטחת שעמדה ליד השיקוף התגלגלה מצחוק. שניהם, אגב, הם רק הסיפור הקטן. הסיפור הגדול הוא שכשישבתי שם על הרצפה לפני הבדיקה ובכיתי, מפחדת שיפטרו אותי כשכל רצוני היה רק להגיע לעבודה, לאף אחד (אבל ממש לאף אחד) לא היה אכפת. גם לאלו שראו את ההתרחשות וגם אלו שעברו שם לאחר מכן וראו אותי.
אני יודעת שהתהום קרובה. אני יודעת כמה היא עמוקה. אני יודעת כמה המאבק הזה בודד. אז כן, אני מפחדת. אבל אני גם חיה. ונשבעת שבמשך עשורים פינטזתי על החיים שעכשיו יש לי. אז כבר ניצחתי מזמן. גם אם מחר אמות.
ברמה החברתית? לא. אין בי טיפת פחד.
באותה מידה השופט הבריטי (״הלורד הודג׳״, לא ממציאה את השיט הזה) שפסק שאני לא אישה יכול היה לטעון שהשמש לא קיימת. זה היה משנה משהו? השמש נעלמת כי איזה לורד בריטי החליט? זה מזיז לשמש?
היינו פה תמיד ונישאר פה תמיד. אמנם רבים מאיתנו חווים בזמנים שונים מספיק טרור כדי להתחבא, אך את מי שאנחנו אי אפשר למחוק. אנחנו חלק מהמגוון האנושי הטבעי, והדרך היחידה להיפטר מאיתנו היא להיפטר מהאנושות עצמה. וכשאחשוש באמת ברמה הזו – אני מניחה שגם אותו בומר נפוח כבר יהיה מודאג.
לא מזמן מישהי שחיכיתי איתה בתור לבדיקה סיפרה לי שיש לה אחיין (טעות במקור) שהוא "כמוני". הם לא יודעים מה לעשות, ואמא שלו לא "מקבלת דברים כאלו", אז הם בנתק כבר זמן רב. אמרתי לה: "תגידי לאחותך שאו שתהיה לה בת שמחה או שתהיה לה בת עצובה, אבל מה שבטוח – יש לה בת."
אם את קוראת את זה ומרגישה פחד, דעי שאת לא לבד, שגם אני מפחדת. עבורי, להיזכר באנשים שאוהבים אותי וגם להתמיד בשגרה שלי מאוד עוזר. לשים את הדברים בפרספקטיבה, לשאול את עצמי: "האם בכלל אזכור את זה בעוד שנה? בעוד חמש? בעוד עשר?" גם עוזר מאוד.
הם לא יפסיקו להילחם בנו בתקופת חיינו, וזו באמת הרגשה נוראית כי אנחנו סתם מנסות לחיות. אבל לא משנה כמה יצליחו לפגוע בנו או לעורר שנאה נגדנו – הם לא יכולים לנצח. לא משנה מה יעשו אנחנו היינו פה לפני אלף שנה ונהיה פה עוד אלף שנה. כמו השמש. והם שימשיכו לפסוק.
Don't tell me to stop
Tell the rain not to drop
Tell the wind not to blow
Because you said so
Tell the sun not to shine
Not to get up this time
Let it fall by the way
But don't leave me where I lay down
