21/06/2026
"לחם בפיתה!" הכריז חבר פרסומאי של חיים באר, כשזה הביא בפניו את התצלום שביקש לשים על עטיפת ספרו "לוויתן ברוח".
מקובל לחשוב שזה פתרון עיצובי לא חכם - המילים אומרות והדימוי מראה אותו הדבר, כמעט.
הטלפון מחיים באר שמבשר לי על סיום כתיבת ספר חדש הוא מאורע כל כך משמח בחיי.
נפתח חלון למעוף על כנפי הדמיון ולא לבד - ביחד עם הסופר. והסופר הזה יש לו עין של ממש לדימויים חזותיים. וזה לא המעוף הראשון שלנו ביחד - יש בינינו כבר יחסי אמון המבוססים על היסטוריה של עבודה משותפת.
שיטת העבודה שלי היא להכין המון סקיצות (קצת כמו שלפני שאני אופה עוגה אני אוספת אינספור מתכונים דומים ומשווה ביניהם), לבחון הרבה כיוונים ואפשרויות. אני אוהבת את הפריסה הרחבה, כמו תיירות של המחשבה, ניסיונות לפיצוח החידה של איך לייצג את תוכן הספר בצורה הטובה ביותר. אחר כך ובדרך כלל במרחק כמה ימים אני (אחרי ש״הבצק״ נח קצת אפשר ללוש אותו) בוררת יחד עם הסופר את הטובות יותר, מלטשת אותן ורק אז מגיע ל״אחת״. ואז אותה מלטשת שוב. גם כאן נהגתי כך, האם זה היה בעצם מיותר?
חיים באר סיפר לי שהתאהב בשלט הברזל המופיע בעטיפת הספר ממבט ראשון והוא היה בין גורמי ההשראה לכתיבתו. הוא צילם אותו שוב ושוב בביקוריו בעיר רגנסבורג, שהיא אחת מגיבורות הספר הזה. ואכן כל הסקיצות האחרות שעיצבתי, שאת חלקן אפילו אהב (או כך נדמה לי :) חיזקו אצלו בעצם את האהבה הראשונית הזאת.
בספר עצמו ישנה פיסקה שלמה העוסקת בפונטים, איזה עונג למעצבת!
״בברלין ובלייפציג קמו מועדונים ספרותיים, כתבי עת ומאספים ובתי דפוס משוכללים. בגרמניה נוצרו גופנים מודרניים דוגמת ״דרוגולין״ שד״ר משה שפיצר שיפר את צורתו, ו״פְרַנק־רִיהל״ ו״מרים״ המופלאים שעיצב רפאל פרנק.״
מן הסתם בחרתי בשני גופנים המוזכרים בכתוב. הבחירה כאן לא עוררה שום היסוס לא אצל חיים ולא אצלי. משהו ״ישב״ נכון בעיני שנינו.
עיצוב העטיפה הנוסף שהבאתי בפני חיים אמנם שונה מאוד חזותית, אבל גם הוא בעצם מאותו הז׳אנר - לחם בפיתה:
יש בו מוטיבים דומים: לווייתן בשמיים והעיר רגנסבורג. כותרת הספר כנראה ממש מבקשת לאסוף אליה את הדימויים הללו - הנפלאים. החזות, האווירה והסגנון מאוד שונים בשתי העטיפות. תצלום המציאות העכשווית הממלא את כל הפורמט אל מול שילוב תחריטים ישנים והרבה אויר ביניהם.
כשהראיתי לחיים את הסקיצות הרבות שהכנתי, גם הוא וגם אני העדפנו את הימנית, שמעלה תחושה של דפדוף בספר ישן שחיכה לנו במדף אחורי בחנות ספרים נחבאת את הכלים, בדומה לחנויות הספרים שחיים באר אוהב לשוטט בהן.
אלא מאי? לחיים היה חלום וחזון שהשלט המתנופף בתצלום שלו יופיע בעטיפת הספר. רצון, חלום וחזון ראויים להתממש. אם זה מתאפשר, הרי זה פלא הבריאה. התפקיד שלי כאן היה לעזור, להיות מיילדת. לשפץ ולהדק (לבחור חיתוך וזווית מדוייקים, להכחיל את החלונות עוד יותר אפילו, להכהות קצת את הענן מאחורי הכותרת) ולגרום לחלום של חיים להיות במיטבו כשהוא מתרגם למציאות מודפסת.
הכוונה בדברים הללו אינה לבחור את העטיפה המועדפת, שהרי שהבחירה כבר נעשתה; אלא לפתוח חלון, להרחיב את אופק הפתרונות, להציץ אל מה שקורה מאחורי הקלעים, לעשות מה שאני כל כך אוהבת - להביא עוד אפשרות.
הספר והחזון לעטיפה הם של הסופר חיים באר. הזכות המענגת לפרשנות מכל סוג, במקרה שלי חזותית, נתונה לנו הקוראים ובזה כל היופי.
(על עיצוב העטיפה לספרו של חיים באר, לווייתן ברוח/ דורית שרפשטיין,
מעצבת עטיפות ספרים בהוצאת עם עובד)
שרשרו בתגובות עטיפות ספרים שאהובות עליכם במיוחד, ועטיפות שסיקרנו אתכם והייתם רוצים לשמוע הסבר על עיצובן.
מימין: העטיפה שלא נדפסה. משמאל: העטיפה שנבחרה.
שתיהן בעיצובה של דורית שרפשטיין
