14/09/2026
בסוף המאה ה-19, נער תימני יתום בן 14, בן למשפחת רבנים, בורח לבדו מתימן לארץ ישראל, נמלט מפני הניסיונות לאסלם אותו. הוא מגיע ליפו, עובד בכל עבודה קשה וחוסך כסף, לימים ידו משגת לקנות חלקת כרם הסמוכה לחוף ימה של תל אביב, וביחד עם שותפיו לקנייה הוא מקים את שכונת "כרם התימנים".
נכדו, אהרן מבורת, יעברת את שמו ויהפוך להיות המשורר אהרן אלמוג, שכתב עם הרבה אנושיות והומור על שתיקת התימנים והיה מראשוני הנוגעים בזהות מזרחית בשירה העברית:
אֶל בֵּית סָבִי בָּאוּ תֵּימָנִים מִמַּחֲנֵה יוֹסֵף
יָשְׁבוּ וְשָׁתְקוּ
כְּשֶׁאֶחָד שַׂר הַשֵּׁנִי חִכָּה
כָּךְ גָּדַלְתִּי בֵּין נַהֲמָה
לִשְׁתִיקָה
עַכְשָׁו הִתְקִינוּ לְאָבִי טֶלֶפוֹן וְהוּא יוֹשֵׁב
וּמְחַכֶּה לְצִלְצוּל
שְׁמוֹנִים שָׁנָה שָׁתַק שָׁתְקוּ אֲבוֹתָיו
עַכְשָׁו הוּא רוֹצֶה שֶׁיַּקְשִׁיבוּ לִדְבָרָיו.
(על שתיקתם של התימנים/ אהרן אלמוג)
אלמוג שיחק בנעוריו כדורגל בפועל תל אביב, שירת בפלמ"ח, לחם במלחמת העצמאות, ונמנה עם מייסדי קיבוץ גזר. על שורשיו כתב:
"אינני מחפש שורשים, אם זה מה שמדאיג אתכם. אולי משום שאני בן לעדה שורשית מאוד. אינני מכיר תימנים שמחפשים שורשים. הם מעוגנים היטב במסורת אבותם. מעוגנים בה עד לייאוש.
בשעות של מבוכה ואובדן זהות עצמית, אני עולה אל בית אבא. הוא גר בקומה חמישית, בבית ישן, בלי מעלית, הבית שבו גדלתי. מבחינה זו הוא בעיני מיניאטורה של העדה כולה, שקיימה על עצמה ובשרה את מצוות ארץ ישראל.
בן ציון, זה שמו של אבא. וכשאני שומע שרים את 'התקווה', אני רואה אותו בעיני רוחי איתן כמצודת סלע. לו היה נושא נאום לאומה היו כולם מתביישים במעשיהם.
אני זוכר את דבריו משנות הילדות, שנאמרו תמיד ברוח טובה. היה זה הומור מוכיח, ברוח סיפוריו של שלום עליכם, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, אני חושב שתרבות אמיתית מבוססת קודם כל על הומור.
לו היו אומרים לו שהוא שייך לעשירון של קו העוני, היה צוחק ואומר אין עני אלא בדעת."
(מתוך: היכולת לומר דברים והיפוכם)
בשיר אחר, בהומור אשר יש בו כאב, כתב אלמוג:
"בא אבי לארץ ישראל / ראה גמל ירד בנמל / יצא במחול סחב חול / הגיש לבנים / פועל תפרן הזמין מרק / לא עישן לא ירק / ומה נשאר מכל זה / דרעק".
ספר שיריו הראשון של אלמוג 'אביב עצבת ביהודה' ראה אור בשנת 1956.
על המשורר והעורך אברהם שלונסקי, אשר הוציא את ספרו, הוא כתב:
פַּעַם בִּצְעִירוּתִי חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין עָצוּב יוֹתֵר מֵאָבִיב
עַצֶּבֶת בִּיהוּדָה,/ שְׁלוֹנְסְקִי הוֹצִיא לִי אוֹתוֹ
בָּאתִי אֵלָיו עִם כְּתַב יָד נִרְגָּשׁ
מִמַּרְאֵה פָּנָיו מֵרַעֲמַת שְׂעָרוֹ [...]
הַסֵּפֶר יֻדְפַּס אָמַר,
הָיָה זֶה לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה בְּאָלֶנְבִּי בְּסִפְרִיַּת פּוֹעֲלִים
הוֹצָאַת סְפָרִים אֲמִתִּית רַעַשׁ אוֹטוֹבּוּסִים מוֹכְרֵי כְּעָכִים
רֵיחוֹת שֶׁל פְּרוֹזָה שֶׁל שִׁירָה [...]
מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו הַשִּׁירִים עַל רחוב ברנר
על הָעִירָאקִי מוֹכֵר הַמִּטְפָּחוֹת עַל הַפְגָּנוֹת הַלֶּחֶם
עַל מַעֲמַד הַפּוֹעֲלִים
אַתָּה כּוֹתֵב שִׁירִים, אָמַר
הוּא לֹא אָמַר יפים הוא לא אמר טוֹבִים
שִׁירִים אָמַר וְזֹאת הָיְתָה מַחְמָאָה אֲמִתִּית אֲנִי מַנִּיחַ.
(מתוך השיר: אני משאיר)
בשנת 1982 זכה אלמוג בפרס ברנר, ועל הזכייה כתב בשיר 'פרס ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים': לו היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין/ לו היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי מאמין/ וכי פתי אני שאאמין לכל דבר? ובשנת 1999 בפרס ביאליק, שעליו כתב את שירו הידוע "ביאליק לא היה תימני".
במקביל לכתיבה, עסק אהרן אלמוג במשך שנים ארוכות בתחום החינוך, כמורה לספרות ותנ"ך. בעזבונו נמצאו מכתבי תודה רבים מתלמידיו, בהם מכתבה של התלמידה איריס זנזורי:
"פשוט אהבתי את השיעורים בחברתך, לשמוע לפעמים את ההומור הצנוע והנחמד שלך, את הכניסה לכיתה דרך "התקרה". וכעת נותר לי רק להצטער שהשנה חלפה ולא יהיו לי עוד שיעורי ספרות, חיבור ותנ"ך עם המורה אלמוג לא יהיה מי שיתן לי לקרוא בשיעורים."
אהרן אלמוג נולד היום לפני 95 שנים.
הוא הלך לעולמו בגיל 89 והותיר אחריו את אשתו הסופרת רות אלמוג ושתי בנות המוזיקאית שירה אלמוג והסופרת, המתרגמת והעובדת הסוציאלית אליענה אלמוג.
ארכיונו הופקד במכון "גנזים – אגודת הסופרים" בבית אריאלה, בתל אביב עיר ילדותו, אשר אהב והפליא לתארה על רחובותיה וטיפוסיה:
עַכְשָׁו אֲנִי זוֹכֵר.
אֶת רֵאשִׁית הַשְׁרָאָתִי הַלִּירִי קִבַּלְתִּי מִשִּׁלְטֵי הַחֲנֻיוֹת
שֶׁבִּרְחוֹב יַלְדוּתִי.
לֶזָ'ה אֶת בֶּזָ'ה, סֵגָלוֹבִיץ, מַנְּחֶמֶר אֶת קוֹפִּיטוֹ
יְהוּדִים טוֹבִים טְרוּדִים כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ
פָּנִים מֻדְאָגוֹת מִבַּעַד לְדֶלְפֵּקִים גְּבוֹהִים
חֲנֻיוֹת עֲמוּסוֹת כָּל טוּב, רֵיחַ תַּבְלִינֵי מַכֹּלֶת
קֻבִּיּוֹת מָרָק
סְחוֹרוֹת בַּרְזֶל
אֲפִלּוּ לַבַּרְזֶל הָיוּ רֵיחוֹת בְּיַלְדוּתִי.
(מתוך השיר: כל הכבוד לחיות)
ובספרו 'רחוב הרצל', אשר הוקדש לרחוב בו גדל, הוא כתב:
בָּא מָטָּלוֹן זָכוּר לַטּוֹב וּבִקֵּשׁ מֵאָבִי שֶׁנַּכְנִיס גַּם אוֹתוֹ
לַפּוֹאֵמָה רְחוֹב הֵרְצְל
חָשַׁב שֶׁזֶּה עֵסֶק מִשְׁפַּחְתִּי
בָּא אָבִי וּבִקֵּשׁ אוֹתִי שֶׁאַכְנִיס אוֹתוֹ
לֹא נָעִים, אָמַר
(מתוך: פואמה מטלון)
אילו מספריו ושיריו של אהרן אלמוג קראתם ואהבתם?
בהכנת הטקסט נעזרנו במקורות הבאים:
-"אהרון אלמוג, "מוריד הגשם": איך למד המשורר להמטיר גשם"/ עופרה עופר אורן, מתוך הבלוג שלה 'סופרת ספרים', 22 במאי 2017.
-אתר ארכיון גנזים בו פורסם מכתבה של התלמידה איריס זנזורי
-מבחר ספריו של אהרן אלמוג בהוצאות עם עובד, ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד.
בתמונה: גלויית שנה טובה ובה תמונת הוריו של אהרן אלמוג, בן ציון מבורת ומרים כהן, 1926.
