29/09/2023
לכבוד חג הסוכות, ארכיון המושבה רוצה לשתף אתכם בסיפור מתוך העזבון של רבקה גרבובסקי. זהו לאו דווקא סיפור שקשור ישירות לסוכות - אך הוא סיפור קשור להכנסת אורחים מרגשת. אושפיזין, הכנסת האורחים ואהבת הזולת, זו מסורת עתיקת יומין. אפילו הנביאים דיברו על כך בימי קדם: "וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת."
הכנסת האורחים בראש פנה היא מסורת שהתחילה כבר עם יסוד המושבה, כאן ב'אם הדרכים'. להלן תיעודה של רבקה גרבובסקי על נושא שיכול להתאים גם למועדים השמחים היום.
כל צוות הארכיון מאחל לתושבי ראש פנה חג סוכות שמח ושנה מלאה בטוב:
"תמיד חיכינו לאיזו הפתעה. ויום אחד הפתיענו מר וילקומיץ מורנו. "מחר אחר הצהריים." בישר לנו, "יבואו תלמידי גמנסיה הרצליה מתל אביב לביקור בגליל העליון, הוא מבקש שנגיד זאת להורינו וכל בית יקח אורח אחד או שניים ובערב נבוא לבית הספר עם הורינו ואורחינו למסיבה. ההורים הסכימו בשמחה. למחרת יום הבשורה לבשנו בגדי השבת וחיכינו לאורחינו על אם הדרך.
הם באו למושבה תוך שירה וכל בני ראש פנה, שקבלו את פניהם, ערכו אתם הכרות. המורה חילק את הבחורים בינינו ואני שבתי הביתה עם שני בחורים, כי ביתנו היה רחב. בני הבית קיבלו את פניהם יפה, הכינו להם אוכל ומקום לינה. בלילה הלכנו לביה"ס. מורינו ומורי הגמנסיה נאמו, אחר כך שרנו ורקדנו עד שעה מאוחרת. למחרת האורחים סיירו בכל הגליל ושבו עייפים "שץכף הלכו לישון" וביום השלישי עזבו את המושבה בדרכם לבתיהם. הפגישה גרמה למין התעוררות. ראינו נוער מלומד מכתת את רגליו בין המושבות בלי רכב וכלם התפעלו מהם. טרם פגה התרגשות מהחוויה הגדולה, נתבשרנו על בואם של סטודנטים גרמנים מגרמניה בגליל. הכי מילה זוטרא סטודנטים מגרמניה, ממינכן? בוגרים, וכלם יהודים!
העניין עורר רעש במושבה. איך לקבלם? החלט לחלקם בבתים. המורים קבלו על עצמם אחריות לענין שיתבצע בשלמות. מר וילקומיץ היה הרוח החיה. הוא רצה שלא תהיינה טרוניות וכל אחד יהיה שבע רצון, לכן בקש שנצא לקדם את פני הבאים רחוק מן המושבה. למחרת לבשנו את בגדינו הטובים ביותר, התאספנו וכשכלם הגיעו ירדנו לקראתם במורד במושבה. הרחקנו בלכתנו עד קרוב לג'וב יוסף, היום נמצא שם קיבוץ עמיעד, ושם ראינו אותם מרחוק. כשראו אותנו הסתדרו בשתי שורות ובאו לקראתנו, בחורים חסונים ואלגנטיים. הם היו בוגרי אוניברסיטה גרמנית מבני הטובים. הם שמחו לראות אותנו, "נוער של מושבות". לחצנו ידים והלכנו אתם עד למושבה. בדרך הם שרו שיר שלמדו לשיר בעברית אך לא הבנו אף מילה וחשבנו שהם שרים מלים גרמניות, עד שהמדריך שלהם הגה עבורנו את מילות השיר:
שישו ושימחו כל בני עמנו
חיים של חופש יחי עמנו
הלאה כל עצב יאוש ויגונים
תחיה תפרח אז שפתנו
תשחק התקוה לפנינו
שבו אלינו ימי זרובבל
תקוה של חיים רעננים
הוי הידד חי עם ישראל.
כשהבנו את המלים שרנו אתם ושרנו עד הגיענו למושבה. בני המושבה כלם התכנסו וכל משפחה לקחה הביתה בחור אחד או שניים. הבאתי שני בחורים הביתה. אחד היה שקט ונעים הליכות והשני רעשן כזה שהכנסו נגש ישר לאמא ונשק את ידה ואת גיסתי רצה לנשק בפנים. היא ברחה ממנו ואחי התפרץ בצחוק ואמר לאורח בצרפתית כי כאן אין נוהגים כך. הגרמני אמר, שלפי מנהגי עמו, אם מכבדים אדם, גבר או אשה, מביעים זאת על ידי התנשקות. אני התחבאתי מאחורי גבו של אחי על כל מקרה. הביאו כוסות חבל להשקותם והוא שם מלח בכוס החלב. וזה היה אצלנו לפלא איך שותים חבל עם מלח. כשגמר לשתות טיפס על ההר וחזר ונכנס הביתה עם פח מלא צפרדעים, צבים וכל מיני רמשים. התחילה מהומה בבית, וכל אחד ברח הצידה מפני הפח המלא בקירקורים. עד שאחי לקח את הפח על תכולתו וזרק את כל בעלי החיים על ההר. אותו לילה הוזמנה כל החבורה הזאת, כחמישים אורחים למסיבה בבית הספר עם הנער המקומי. הבאנו שתי מנדולינות עליהם נוגנו כל מיני שירים. נתנו יין ועוגות, שרו ורקדו ובין רקוד לרקוד החלו הסטודנטים "לבלוש בין הבנות." אני ישבתי בין החברות שלי והם הביטו בי והתחילו לקרוא לחבורה שלהם, בואו ותראו שוורצע שיינע אוגיען והתקהלו סביבי עשרות בחורים, עד שמצאתי מקום אחר והסתלקתי. הם היו בחורים עליזים והבטיחו שיחזרו ארצה עם הדיפלומות שלהם לעבוד למען ארץ ישראל. ולנו הבנות אמרו, תחכו לנו. באותו קיץ פרצה המלחמה העולמית (הראשונה) . וודאי גלם התגייסו לצבא והיו מהראשונים שנפלו בקרב."
