01/11/2017
לפני כ-22 שנה הגעתי להפגנה בכיכר ציון. כדי להפגין נגד ממשלת רבין.
הגעתי לשם כפעיל בתנועת בית"ר ורציתי למחות על פעולות הממשלה דאז. באתי להפגנה, שהיא זכות דמוקרטית בסיסית, אבל בשום אופן לא הייתי מוכן למכה בבטן שחיכתה לי שם, כשעל הבית הפוליטי שלי, שבחרתי בו משום שהיה ממלכתי ולאומי, השתלט השיח המשיחי והלאומני.
האהבה שלי לתורת ז'בוטינסקי נראתה פתאום זרה אל מול ההמון המשולהב על ידי נתניהו וגנדי שצרח באמוק "בדם ואש את רבין נגרש". באותו ערב חזרתי הביתה ועוד ניסיתי להאמין שאלה רק שוליים שלא ישפיעו על הכלל, ושהערב הזה הוא היוצא מן הכלל.
ביום שאחרי הרצח, התחלתי לחבר את חלקי הפאזל שהיה נראה אז כשולי, ולחרדתי גיליתי שהחלקים הקטנים השתלטו על התמונה כולה. ראיתי את התהליכים שעברו על הימין הציוני. ראיתי את מה שהחל כטפטוף מתמיד של מסרים משיחיים, של קבוצות רדיקאליות והפך מהר מאוד למיינסטרים.
הייתי יו"ר בית"ר כשבתנועתו המפוארת והחילונית של ז'בוטינסקי החלו זרמים שמשכו אותה אל האדמה הקדושה שבגבעות יהודה ושומרון. הייתי יו"ר צעירי הליכוד כשהקבוצה הלאומנית-משיחית של פייגלין החלה להשתלט על שורות הליכוד.
ראיתי איך בנימין נתניהו וחבריו מדלגים על שלב ההכאה על חטא ופוסחים ישר לשיח הפיוס והאחדות המדומה. המחנה הפוליטי שהיה הבית שלי נדרש לבדק בית, אבל תוך רגעים בודדים הפך את עצמו לקורבן בסיפור של רצח רבין.
נערי הגבעות הפכו לאורחים של כבוד בליכוד, ואילו ותיקי חירות נדחקו לטובת אנשי גוש אמונים. השיח של "צו פיוס" הפך את הקערה על פיה וגרם לשמאל החילוני לחוש אשמה על כך שלא ידע לכבד את הכיפות הסרוגות, שלא התחבר לחבלי מולדת ושזלזל ברגשותיהם של נערי הגבעות, שהפכו לגיבורי תרבות בימין.
איתמר בן גביר שתלש את סמל הקאדילק ממכוניתו של רבין תפר לעצמו חליפה והפך לבעל דעה לגיטימית בשם צו הפיוס. יורשיו של הרב כהנא חזרו להסתובב במסדרונות הכנסת בשם האחדות. "אחדות" מזויפת שנועדה להקטין את השמאל ולדרוש ממנו להגיש את הלחי השנייה. זהו סינדרום צו פיוס, בו מחנה השלום נאלץ להתנצל בפני הימין על שלא חיבק אותם כבר לפני נובמבר 95', שלא רקד איתם בסבסטיה ולא עלה איתם אל הר הבית.
השנה עצרת רבין עוסקת באותה "אחדות" שהייתה בסך הכל חלק מתוכנית המהפך של הימין המשיחי-רדיקלי. ה"אחדות" היא זו שהביאה את נתניהו אל השלטון. הדם עוד לא נוקה ממדרגות הכיכר, וישראל כבר הוצפה בקמפיין זדוני נגד שמעון פרס. עם השנים מערכת הדמגוגיה והמקארתיזם של נתניהו-פייגלין-בן גביר הלכה והשתכללה: אדריכלי אוסלו הפכו לפושעי אוסלו. הרצוג ולבני ימסרו את ירושלים לדאע"ש. מפכ"ל המשטרה ושופטי בג"ץ הפכו לסמאלנים ובוגדים, והשמאל כולו הפך בכלל לפוסט ציוני ואפילו לאוטו-אנטישמי.
רצח רבין היה יריית הפתיחה של הפלג המשיחי והפוסט-דמוקרטי להשתלט על הימין הציוני ועל השלטון בישראל. אם תרצו, זה עוד חיזוק לטענה שרצח רבין אכן היה רצח פוליטי.
אז אל תתנו לשנים שעוברות לתעתע בכם. מסרים של אחדות כדאי להשאיר ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום הזיכרון. ביום הזיכרון להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, אנחנו מחויבים לדבר על האג'נדה הפוליטית שבשמה הוא נרצח.
במוצאי שבת הקרובה, ברביעי בנובמבר, תגיעו לכיכר רבין כשאתם נושאים שלטים פוליטיים ברורים, ותזעקו את מה שמגיע לכם, את מה שאתם מחויבים, לזעוק בקול בערב הזה.
