25/10/2025
זהו סיכום 750 יום עם המיזם שלי קו 8 .
מיזם שהפך להיות משפחה גדולה של אנשים מדהימים . משפחה אמיתית נותנת שירות לחיילים באשר הם יום ולילה במשך כשנתיים .
המיזם של קו 8 הוקם באישון לילה בתחילת המלחמה מתוך רצון לעזור לאחינו הלוחמים באשר הם.
אוטובוסים מדהימים שנתרמו ע"י חברת דן שותפי אמת ובזכותם יכולנו לתת שירות ומענה בשטח .
כך טיפלנו באלפי חיילים שקיבלו מענה מקיף בשלושה תחומים .
אמלחיה- תפירת ציוד תקול בשטח, בבסיסים איפה שהם נמצאים.
מתפרה- הוקמה בסדנא ודואגת לתפור את הציוד הדרוש ללוחמים כל מה שהצבא לא יודע לספק . אלפי מוצרים מכיסוי שעון או חבקים למיניהם
ועד מוצרים יותר מורכבים כמו נרתיק לאקדח או פאצ' מיוחד לפגזי מטול.
בסדנא כל חלום הוגשם עבור החיילים.
אוטובוס סלון טקטי -
הכיל בתוכו מספרה ,פדיקוריה גם עיסוי ואפילו מדרסים . כל מה שהיה נדרש כדי להעניק רוח גבית ללוחמים.
הדברים הקטנים שנתנו להם נחת ברגעים הקשיים ממש. בכניסה וביציאה משדה הקרב וזאת תמיד עם יד חמה ואוזן קשבת. וכאשר היה צריך היה גם שירות מכוון.
וכל זה למה ? כי הרגשתי ואני עדיין מרגיש, מחויב לאותם לוחמים שיוצאים לסכן את החיים שלהם, לטובת החיים שלנו .
הם פעלו 750 יום מתחילת הלחימה, נתנו את היקר מכל עבור כולנו ובעיניי כל מה עשינו זה המעט שמגיע להם.
ולמרות כל זאת , כרגע המערך הנייד עומד .
למה ?
כי נגמר לי .
נגמר בראשונה התקציב לממן את הפעילות הזו.
ונגמר לי הכוח הנפשי להסביר ולריב עם הצבא את החשיבות של הצרכים האלה ללוחמים של כולנו .
צרכים לא רק בעת מלחמה.
ההבנה כי הצבא גורר רגליים במקום לעשות את כל מה שביכולתו לעזור לחייל בקצה קשה לי ויחד עם הבנה זו נגמרו לי התשובות לענות לחייל שצריך מענה כאשר התשובה מהצבא לא הגיונית בעליל במציאות בה אנחנו שולחים אותו להילחם.
כאשר בעיניי אנחנו צריכים לעשות הכל לעזור לו בהכל ולהקל ככל שניתן על מנת שהוא ירגיש בטוח להיות הלוחם שהוא צריך להיות .
והאמת, שהתקציב נגמר כבר לפני 500 ימים . אבל דאגתי להמשיך, עוד ולמרות.
וכך כל חודש אמרתי לעצמי רק עוד חודש .
ועוד הלוואה לסגור את ההוצאות …
עוד פעם אתה אומר זהו פעם אחרונה.
ואז מגיע השלב שאתה לא יכול לקחת יותר הלוואות .
ואז מגיע עוד רבעון - ואתה ממשיך - כאילו יש כוח עליון שאומר יהיה בסדר אני מאחורייך .
באמונה גדולה.
כל פעם שנפגשתי עם הלוחמים הייתי שומע אותם. וכל פעם מחדש זה נותן לך כוח להמשיך אחרי שמגיע משפט כמו: "וואו זה ממש הציל לי את החיים" .משפט שלא עובר ככה סתם אלא , מעצים את הכל ומגמד את הכל ברגע אחד .
פתאום אתה מבין את החשיבות של הפעילות הזו את גודלה של העשייה.
הציוד הקטן- גדול שעשה את השינוי
כל תיקון בווסט, בתיק , בקסדה או כל פאץ' שהקל את הפעולה ודאג לשמור עליהם בחיים או אפילו סתם תיקן איזה קרע במדים.
לפני חודש הגעתי למקום מורכב שם של אין ברירה ואמרתי די.
הוצאות ב 3.5 מליון שקל שאין להם כיסוי .
השקעה של כמה מיליוני שקלים לטובת המיזם המטורף הזה .
ומה עושים עכשיו ?!
אז אני עושה את הדבר היחידי שאני יודע לעשות.
לעבוד קשה ככה לימדו אותי החיים ובזה אני טוב . חמור .
אני אדם פשוט שיודע לפתור הכל - עם הידיים ועם השכל הישר.
אני לא יודע לספר סיפורי מעשיות לתורמים מחול
אני לא יודע לשקר על מנת להביא תרומות.
אני לא יודע למכור דברים.
אני כן יודע לגרום לכל משימה להיות בעדיפות עליונה ולבצע אותה על הצד הכי טוב .
לכל אלה ששואלים למה ?
כי האמנתי בטוב , אני מאמין עדיין.
כי אני רואה צורך עליון בלדאוג לחיילים שלנו להיות הלוחמים שהם יכולים וצריכים להיות על מנת להגן על כולנו .
כי במקומות האלה הקטנים אף אחד לא היה. לא הבין את החשיבות של הצורך העצום הזה .
בצד האישי שלי האגואיסטי- הבנים שלי. שהגוף הזה שאמון על הפרטים האלה ללוחמים אשכרה ידאג לזה . על מנת שהם יגיעו לשם וילחמו לא יחסר להם כלום שנדרש בשביל להילחם כראוי לנצח ולהישאר בחיים.
לוחם לא צריך לחשוב על כלום חוץ מהעיקר ללחום באויב .
כאשר אתה אבא ל 3 בנים , אתה מרגיש מול זה אחרת עם נקודת פתיחה אחרת - של מחשבה ואם זה הבן שלי שהולך למלחמה?!
אז כן הייתי רוצה לתת לו הכל !
כמו כל הורה במדינה הזו שרץ וחיפש מדים בצו השעה קסדות וכל מה שלא היה .
וזאת בכדי שתהיה לו את היכולת לעשות את המשימה כמו שצריך ולצמצם את הפערים כמה שאפשר .
לא חשבתי להגיע עד כאן, האמנתי להמון מילים במהלך הדרך , מילים גדולות שהיו ריקות מתוכן תמים. האמנתי. וזה שיעור גדול.
אבל כרגע הגעתי לשלב שזה מסכן את האוכל על השולחן של הילדים שלי, ואת זה אני לא יכול להרשות כרגע בשום צורה .
אז עוצרים ומחשבים מסלול מחדש ומתחילים להבין מה לעשות .
כמובן טיפול פיננסי למזער כל נזק אפשרי
ועבודה קשה בסדנא לנסות לסגור פערים .
כי אין ברירה .
אז תשאלו אם הצבא לא היה חלק? ואם הוא היה חלק אז איך הגענו עד הלום ?!
נכון ,הצבא גייס את המיזם בצו 8 לאחר חודשיים של פעילות כלומר, כל אנשי הפרויקט קיבלו מילואים , והאוטובוסים קיבלו את הדלק לפעילות.
ומזל כי אולי ללא זה היינו עוצרים כבר לפני שנה . אבל בנוסף לעזרה הזו הצבא הבטיח שגם ישלם על חומרי הגלם על המכונות על הציוד ועל הבלאי כי בפרויקט של נתינה כזה הכל עולה כסף .
ולכן היה נדרש לגייס בצורה של "גיוס אמצעים".
ואני הלכתי לעשרות פגישות בנושא.
ובצבא כמו בצבא אתה יוצא עם "טופס טיולים" וכל אחד שהגעתי הפנה אותי למקום אחר -ולמרות שלאט לאט עליתי בדרגות הצבא ירד בכוונות.
בפגישה האחרונה עם דרג גבוה- הוא אמר לי תשמע כל הכבוד - אבל מטעם הצבא יש פה את המחדל הכי גדול שראיתי בחיים שלי - היו צריכים לשלם לך מהיום הראשון .
אני יפתח חקירה בנושא, בעוד 3 שבועות נדבר .
וכך כמו שנתיים שלמות ואני כבר רגיל עברו חודשיים וחצי ועדיין לא שמעתי מהם כלום .
האכזבה גדולה מאוד.
מי שמכיר אותי באמת יודע שאני נותן 150 אחוז במקרה הטוב במקרה הרע - 350 אחוז במהירות הקול באהבה גדולה וגם נהנה מכל רגע בתהליך .
בפרויקט הזה ככל שעבר הזמן והבנתי את המחסור והצורך היו לי תוכניות גדולות שכל לוחם יוכל לקבל מענה בזמן אמת, בכל נקודה בארץ ולא יחסר ללוחמים כלום!
כך התחלתי לחלום איך הכל יהיה פשוט יותר ואיכותי יותר לחייל בקצה .
*חלום אחד מערך מתפרות ענק כאשר לפני שנה , אושרו 47 אמלחיות לביצוע הפרוייקט, אבל שוב גרירת רגלים של הצבא ומאז הוא תקוע .
*תוכנית להקים מערך רענונים, 8 אוטובוסים שירדו לשטח , לבסיסים כל פעם יבנו בשעה מתחם רענונים שמספק את כל הצרכים של החייל
וגם זה אושר - ונתקע .
אני בעיקר מאוכזב מעמקי נשמתי מהגורמים שעבדתי איתם בצבא שברגע אחד זרקו הכל את המערך וגם אותי בלי לחשוב על מה יהיה אחרי.
בלי לחשוב על כל חייל וחייל בקצה.
ולמרות האכזבה ומאחר שהפרויקט הזה מלא משמעות דאגתי לשמר את המערך שהוקם בצורה כל שהיא לפזר למקומות שונים בתוך הצבא כך שהחיילים ימשיכו לקבל מענה כלשהו לצורך , ואנשי הפרויקט ששילמו מחיר על תרומתם הרבה ימשיכו לתת ולקבל ערך מוסף אדיר בעזרה לחיילים שכל זה הוקם בשבילם.
את כל המכונות תפירה אספתי אלי (45 מכונות ) והן יצאו למכירה בכדי להחזיר משהו מההשקעה אותן ועוד אלפי מוצרים שנתחיל למכור במחיר עלות לכל חפץ - כי אין ברירה.
לסיכום :
לא למדנו כלום מה 7 באוקטובר .
האכזבה הזו כל כך קשה ששלחה אותי לחולי של חודש עם שפעת קשה ועוד חודש של שלבקת חוגרת (מי שמכיר מחלה מהגיהנום ישר במתנה אבל העיקרי בה שהיא בעיקר נובעת מהנפש ) אבל אני נגר שבנויי מעץ קשה מאוד וזה רק נותן לי עוד כוחות לעשות עוד וחזק יותר ועמיד יותר עם הרבה מקום למחשבה על מי השותפים שלך לדרך . כי זה היה שיעור כואב וחשוב.
אני מאמין שגם מן השבר הזה עוד נקום כעוף החול ונמשיך בעשייה למען העם המדהים הזה ולחיילים הגיבורים של כולנו.
בתקווה לעתיד טוב יותר ולימים טובים יותר ומלאי תקווה.
אליק שמש
https://www.kav8.co.il/
