אליהו אוקון ושות'- משרד עורכי דין, בוררות וישוב סכסוכים

18/05/2026

בדיקה לקראת בחינת אפשרות לתובענה ייצוגית נגד גולן טלקום בנושא ניתוקים

ראיתי שאני כנראה לא היחיד שנתקל בקושי להתנתק מ־גולן טלקום גם אחרי בקשת ניתוק ברורה.

מסקרן אותי להבין אם יש עוד אנשים שחוו מצב דומה של עיכוב בניתוק, המשך חיובים או טיפול שלא הושלם למרות פנייה מסודרת.

אם מישהו נתקל בזה גם, אשמח שתכתבו לי בפרטי.

13/05/2026

נשיאה בעלויות עבודות ברכוש המשותף בבית משותף

עו"ד אליהו אוקון

ניהולו התקין של בית משותף מחייב טיפול שוטף ברכוש המשותף, קבלת החלטות הנוגעות לתחזוקת המבנה וגביית תשלומים הדרושים לשמירה על סביבת מגורים תקינה ובטוחה. במסגרת זו פועלת נציגות הבית המשותף, אשר אמונה על ניהול ענייני הבניין ועל ביצוע פעולות הנדרשות לטובת כלל בעלי הדירות.

לעיתים מתעוררות מחלוקות כאשר אחד מבעלי הדירות מסרב להשתתף במימון עבודות שבוצעו ברכוש המשותף, בטענה כי מדובר בשדרוג או בהשבחה שאינם מחייבים אותו בתשלום. מקרים אלה מעלים שאלות משפטיות הנוגעות להיקף סמכותה של הנציגות ולחובות החלות על בעלי הדירות מכוח הדין.

במקרה שנדון בפני המפקח על רישום מקרקעין, עמדה במרכז ההליך מחלוקת בין נציגות של בית משותף גדול לבין בעל דירה שסירב להשתתף בעלויות עבודות שבוצעו בבניין.

הרקע למחלוקת

הבניין נשוא ההליך הוקם לפני שנים רבות, ובמהלך הזמן הצטברו בו סימני בלאי טבעיים ברכיבים שונים של הרכוש המשותף. לנוכח מצבו של המבנה התקבלה החלטה לבצע עבודות שנועדו לשפר את תחזוקתו, לחדש מערכות שהתיישנו ולהבטיח את המשך תקינותו של הבניין.

הנציגות פעלה לקבלת הצעות מחיר, הסתייעה באנשי מקצוע והחלה בגביית חלקם היחסי של בעלי הדירות בעלויות הפרויקט.

מרבית הדיירים נשאו בתשלומים ללא מחלוקת, אולם אחד מבעלי הדירות הודיע בשלב מתקדם כי לשיטתו אין מדובר בעבודות תחזוקה רגילות אלא בפרויקט שדרוג, ולכן סירב לשלם את חלקו.

בעקבות סירוב זה הוגשה נגדו תביעה בפני המפקח על רישום מקרקעין.

הסוגיות המשפטיות

במסגרת ההליך נדרש המפקח להכריע בשאלות מהותיות הנוגעות לדיני הבתים המשותפים, ובהן:

האם נציגות בית משותף רשאית לחייב בעל דירה להשתתף במימון עבודות שבוצעו ברכוש המשותף.
מהו ההבדל בין עבודות תחזוקה הכרחיות לבין עבודות המוגדרות כהשבחה.
כיצד יש לפרש את חובת ההשתתפות בהוצאות בהתאם לחוק המקרקעין.
המסגרת החוקית

חוק המקרקעין מטיל על בעלי דירות חובה להשתתף בהוצאות הדרושות לצורך ניהולו והחזקתו התקינה של הרכוש המשותף. חובה זו נועדה לאפשר את שמירת המבנה במצב ראוי לאורך זמן ולמנוע פגיעה בכלל הדיירים כתוצאה מהזנחה או אי-ביצוע עבודות נדרשות.

בפסיקה נקבע כי גם כאשר נעשה שימוש באמצעים מודרניים יותר או בחומרים חדשים, אין משמעות הדבר בהכרח שמדובר בהשבחה בלבד. במקרים רבים מדובר בהתאמה טבעית של תחזוקת המבנה לסטנדרטים עדכניים ולצרכים שנוצרו עם השנים.

עוד הודגש בפסיקה כי כאשר העבודות משרתות את כלל בעלי הדירות ונועדו לשמור על תקינותו של הבניין, רשאית הנציגות לפעול לגביית התשלומים הנדרשים מכל בעלי הזכויות.

הכרעת המפקח

לאחר בחינת הראיות וטענות הצדדים נקבע כי העבודות שבוצעו נועדו לתת מענה לבלאי שנוצר במבנה במשך השנים וכי מדובר בפעולות הנכנסות לגדר תחזוקה והחזקה תקינה של הרכוש המשותף.

המפקח קבע כי בעל הדירה היה מודע להליך, לא העלה התנגדות ממשית בשלבים הראשונים ואף נהנה בפועל מתוצאות העבודות שבוצעו בבניין.

בהתאם לכך התקבלה התביעה, ובעל הדירה חויב לשלם את חלקו היחסי בעלויות הפרויקט וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

סיכום

המקרה ממחיש את החשיבות שבשמירה על תחזוקה תקינה של בית משותף ואת חובתם של בעלי דירות להשתתף בהוצאות הנדרשות לצורך כך. בנוסף, פסק הדין מדגיש כי לא כל עבודת חידוש או החלפת רכיבים תיחשב להשבחה, וכי במקרים רבים מדובר בפעולות חיוניות לשימור מצבו התקין של המבנה לטובת כלל הדיירים.

09/05/2026

הליטיגטור החדש: לא רק בית משפט, אלא גם גישור ובוררות

בשנים האחרונות, וביתר שאת על רקע השינויים במערכת המשפט והרפורמות המוצעות, מתחדדת ההבנה כי מקצוע הליטיגציה עובר שינוי עומק. אם בעבר נתפס הליטיגטור כמי שעיקר מומחיותו היא הופעה וניהול הליכים בבתי המשפט, הרי שכיום המציאות מחייבת תפיסה רחבה בהרבה: ליטיגטור מודרני חייב להיות מומחה גם בניהול סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט — ובעיקר בגישור ובבוררות.

המציאות המשפטית משתנה לנגד עינינו. יותר ויותר תיקים מופנים להליכי גישור, ולעיתים אף מסתיימים בהם. במקביל, גובר השימוש בבוררויות מסחריות, הן מכוח הסכמים מוקדמים והן בשל רצון הצדדים לייעל הליכים, לשמור על דיסקרטיות ולקבל הכרעה מקצועית ומהירה יותר. גם כאשר הליך מתחיל בבית המשפט, לא אחת הוא “נדחף” לעבר פתרון חלופי.

משמעות הדבר היא ברורה: מלאכתו של הליטיגטור אינה מסתכמת עוד בכתיבת כתבי טענות או בחקירה נגדית באולם. עליו להבין דינמיקות של משא ומתן, לדעת לנהל הליך גישור באופן אסטרטגי, ולהכיר לעומק את כללי המשחק הייחודיים של בוררות — שהם שונים בתכלית מהתדיינות שיפוטית רגילה.

בגישור, למשל, לא תמיד המטרה היא “לנצח” במובן הקלאסי. לעיתים נדרש עורך הדין לגלות יצירתיות, גמישות ויכולת לזהות אינטרסים סמויים של הצדדים. בוררות, מנגד, אמנם דומה יותר להליך שיפוטי, אך מתנהלת במערכת כללים שונה, גמישה ולעיתים בלתי פורמלית, המחייבת התאמה מקצועית וחשיבתית.

לכן, התמחות בליטיגציה כיום אינה יכולה להסתפק עוד בהכשרה קלאסית של הופעה בבית משפט בלבד. מדובר למעשה בהתמחות נוספת ונפרדת, המחייבת מיומנויות אחרות, שפה אחרת ולעיתים גם תפיסת תפקיד שונה לחלוטין מצד עורך הדין.

השינוי הזה צריך לחלחל גם אל מוסדות ההשכלה המשפטית. הפקולטות למשפטים בישראל ממשיכות להעניק משקל מרכזי ללימודי סדרי דין ולפרקטיקה של ניהול משפט, אך במקרים רבים לימודי גישור ובוררות נותרים בגדר קורסי בחירה שוליים. זו טעות.

אם מערכת יישוב הסכסוכים משתנה — גם ההכשרה המשפטית חייבת להשתנות. יש מקום לקבוע קורסי חובה בגישור, בבוררות ובניהול משא ומתן כחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של כל סטודנט למשפטים. לא כהעשרה, אלא ככלי עבודה בסיסי של עורך הדין העתידי.

הליטיגטור של העשור הבא לא יימדד רק ביכולתו לשכנע שופט. הוא יימדד גם ביכולתו לפתור סכסוך נכון, חכם ויעיל — לעיתים דווקא מחוץ לאולם בית המשפט.

14/03/2026

קראתי את המאמר, ויש בו טענה מרכזית אחת שחוזרת שוב ושוב - ההפרדה בין הממשלה לבין צה״ל. אבל ההפרדה הזאת פשוט לא עומדת במבחן המציאות.

צה״ל והדרג המדיני פועלים יחד באותה מערכת. הממשלה קובעת מדיניות, אבל הצבא אחראי להערכות המודיעין, לתפיסות הביטחון ולהיערכות המבצעית. לכן אי אפשר לייחס את הכישלונות רק לפוליטיקאים ואת ההצלחות רק לצבא.

באותה מידה, כשלי מודיעין, תפיסה והיערכות אינם עניין פוליטי אלא בראש ובראשונה אחריות מקצועית של המערכת הצבאית. ניסיון להסיר אחריות זו מהצבא אינו מבהיר את המציאות אלא מטשטש אותה.

ולבסוף - ביקורת על תפקוד הצבא אינה “מלכודת פוליטית”. במדינה דמוקרטית גם מערכת הביטחון כפופה לביקורת ציבורית. אחרת אין ביקורת בכלל, אלא רק מחנות.

נראה לי שנילי אושרוב שפירסמה את דעתה בעיתון הארץ, הביעה את תחושותיהן של רבות ורבים כאשר דחתה את ההזמנה שלי לחברי הפאנל הלילי של אברי ושרקי לנשק את רגליהם של טייסים וא.נשי פיקוד העורף. אמרתי את זה אחרי שהפאנליסטים שדיברו שם לפני התלוננו שזמני ההתרעות של הפיקוד "ארוכים מדי" (והיו שאמרו "קצרים מדי"). במחשבה שניה, ייתכן שבעניין הזה נילי צודקת, ואפשר גם בלי לנשק. התעצבנתי מן הדברים ששמעתי בפאנל, ויצאו לי הנשיקות.

ועדיין, נראה לי שמי שחושבים שאין סיבה ואין צורך שנשבח את תיפקוד הצבא בימים האחרונים, נופלים לפח שאליו מוליך אותנו בכישרון ובתחכום האיש שעומד בראש ממשלת המשתמטים על מלא-מלא, זאת ששולטת בנו וגם בצה"ל שלוש שנים.

הטעות הזאת לא מקרית. היחסים התקשורתיים של נתניהו עם צה"ל וכוחות הביטחון פשוטים ויעילים כמו האסטרטגיה שלו לניצחון בבחירות: כשהצבא וארגוני הביטחון נכשלים, כמו ב-7 באוקטובר - נתניהו מרחיק את עצמו בזריזות מכל קשר לאירוע, גם כאשר הוא האשם העיקרי.

במקביל, מכונת הרעל שלו מטילה את כל האחריות, ואיתה גם המון רפש דיגיטלי ותאוריות קונספירציה מרושעות, על ראשיהם של אנשי הצבא והשב"כ, שאינם יכולים להגן על עצמם.
כשהצבא מצליח - נתניהו אץ-רץ להתקשט באפוד קרמי וקפלסט (בעזה ובגבול הצפון), או במשקפי ריי-בן (בבסיסי חיל האוויר), מצטלם עם לוחמים ומפקדים, ומתגאה בהישגים שלהם כאילו הם היו בניו האהובים והמוצלחים, הם ולא המשתמט ממיאמי.

בהינתן האסטרטגיה התקשורתית הזאת של נתניהו, וכאשר, למרות התיפקוד הטוב של צה"ל, העורף נפגע, ווסובל, חרד, וגם מדמם בימים אלה, לא מפתיע שרבים במחנה השינוי נופלים בפח, וכורכים את הצבא והממשלה באותה עטיפה.

לדעתי זאת טעות גדולה וכדאי לנו להימנע ממנה, וזאת משלוש סיבות: ראשית, התיפקוד המעולה של א.נשי חיל האוויר ופיקוד העורף בסבב הזה לא מובן מאליו, כשם שכישלונותיהם בזמנים אחרים וגם עכשיו, אינם מובנים מאליהם. זה משהו שאני מכיר באופן אישי.

בחצי השנה הראשונה אחרי ה-7.10.23, במסגרת שירות מילואים, עמדתי בראש מדור המחקר של מחלקת אוכלוסיה בפיקוד העורף. כחלק מהתפקיד שלי נכחתי והשתתפתי בדיונים היומיומיים שבהם מתקבלות ההחלטות על מדיניות ההתגוננות של פיקוד העורף, זמני ההתרעות, ומצב פתיחת המשק.

אני מעיד מכלי ראשון שכל החלטה מתקבלת אחרי הערכת מצב ודיון בהשתתפות כל אנשי המקצוע הרלוונטים, שרובם אנשי מילואים. ההחלטות מתקבלות תוך ניסיון לאזן בצורה מושכלת וגמישה בין האיומים לבין האינטרסים המשתנים ולפעמים הסותרים של הפסיפס המורכב והרבגוני שהוא העורף הישראלי והחברה הישראלית.

זה לא קל, וזה לא חף מטעויות. אבל אלה שמקבלים את ההחלטות גם נושאים בתוצאות שלהן, כמו כל מי שחי כאן. (לנו, למשל, אין ממ"ד תקני בבית. אנחנו מצטופפים בחדר הארונות שליד חדר השינה, חמש נפשות פלוס כלבה, עם כל אזעקה. אין לנו הנחת סלב בעניין הזה ואנחנו גרים בצפון המופגז). ומה שהכי חשוב – הלב של אנשי פיקוד העורף נמצא במקום הנכון. אני יודע, כי הייתי שם וראיתי.

אותו דבר נכון, ואולי אפילו יותר, לגבי טייסי חיל האוויר והיחידות המיוחדות שפועלות באיראן. רבים מן האנשים והנשים שנתניהו משתמש בהם בציניות כרקע אנושי לסרטוני התעמולה שלו מבסיסי חיל האוויר הם אנשי מילואים. רבים מהם עמדו ועדיין עומדים בחזית המחאה וההתנגדות להפיכה המשטרית של ממשלת המשתמטים והגנבים. כאשר זה התאים לנתניהו, גם הם זכו לקיתונות של טינופת מפיו ומפי סייעניו בתקשורת.

התיפקוד הטוב והאמיץ של הטייסים ולוחמי היחידות המיוחדות שלנו באיראן לא מובן מאליו. הוא תוצאה של עבודת צוות מפרכת ומסוכנת, תכנון, תיאום ותרגול קפדניים, וביצוע מופתי. על האומץ, המקצועיות, והנכונות להקרבה שלהם, מגיעה להם מילה טובה מכל מי שחי כאן. גם ממני, וגם מנילי אושרוב.

וזה מביא אותי לסיבה השנייה שבגללה חשוב שלא נתייחס לצה"ל כאל עוד ענף מושחת ונהנתן של ממשלת המשתמטים על מלא-מלא של נתניהו. נתניהו וממשלתו - ולא צה"ל - אחראים לטיפוח, למימון ולחימוש החמאס, וזה פשע שאין עליו כפרה. נתניהו וסייעניו - ולא צה"ל - אחראים גם לפרישת טראמפ מהסכם הגרעין, טעות אווילית ומסוכנת שהביאה אותנו לבסוף ל"עם כלביא" ו"שאגת הארי".

ועדיין, לא נתניהו ולא הימין הישראלי אחראים לשנאה הרצחנית והעמוקה של חמאס בעזה והאייטולות באיראן לישראלים וליהודים באשר הם. השנאה של חמאס ומשמרות המהפכה אינה מבדילה בין יהודי בסידני או במישיגן ליהודי בתל אביב, ובין מתנחלת בשומרון לקיבוצניקית בעוטף. השנאה הרצחנית הזאת קדמה להתנחלויות, קדמה לנתניהו, קדמה למלחמת ששת הימים, וקדמה גם למלחמת העצמאות.

השנאה הזאת מעוגנת עמוק בתודעת האסלאם הפונדמנטליסטי בגירסה השיעית שלו, שמיוצגת היום באיראן, בלבנון ובתימן. אותה שנאה עיוורת קיימת גם בגירסה הסונית של האחים המוסלמים. היא מיוצגת, בהצלחה רבה יותר, בעזרתם הפושעת של נתניהו ויועציו, בעזה ובקטאר, שמפיצה אותה בכל העולם. השנאה הזאת חיה וקיימת, והיא לא הולכת לשום מקום. ככה זה.

אגיד את זה פשוט: לעניות דעתי, הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו יכולים לחיות היום בארץ ישראל, היא שיש לנו צבא שמסוגל, במחיר גבוה וכואב ללא נשוא, להילחם ולנצח את הרוצחים שסביבנו בכל פעם שהם מנסים להשמיד אותנו – והם ניסו, ועדיין מנסים.

זאת לא המצאה של נתניהו. זאת האמת. זה המקום שבו מגילת העצמאות של בן גוריון וקיר הברזל של ז'בוטינסקי נפגשים, ושניהם צודקים. גם אחרי שנסלק מן השלטון את הממשלה הנוכחית עדיין נישאר עם הצורך להגן על עצמנו.

אם יהיה כאן שלום - ואני שייך לאלה שמאמינים שיהיה לנו כאן שלום, ועוד בחיי - הוא יבוא לא רק כאשר נהיה מוכנים לתת מקום הוגן ומסגרת מדינית הוגנת לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. זה תנאי הכרחי שבלעדיו אי אפשר, אבל יש עוד תנאי הכרחי ונוסף: השלום יבוא רק אם וכאשר מנהיגי איראן והפלסטינים יבינו שהיהודים בארץ ישראל לא הולכים לשום מקום, שגם להם מגיע בית לאומי, שהם יודעים ומוכנים להגן על עצמם, ושאפשר וגם כדאי להפסיק את ההסתה נגדם, ולהתחיל לחיות איתם בשלום.

וזה מביא אותי לסיבה השלישית והאחרונה שבגללה אני חושב שאסור לא.נשי המחנה הליברלי ליפול למלכודת של נתניהו, ולהצטרף אליו בטשטוש ההבדל שבין צה"ל לבין הממשלה האיומה שלו. ביום שאחרי נתניהו וממשלתו – ואני מאמין שהיום הזה קרוב הרבה יותר ממה שמספרים לעצמם ולנו הסייענים של הממשלה בתקשורת – נצטרך לחדש את הברית של המחנה הליברלי והציוני עם המחנה השמרני והציוני בישראל. וצבא ההגנה לישראל הוא גם שומר הגחלת וגם הפרי של ברית המשרתים הזאת.

אני מדבר על הציבור שמקובל לקרוא לו "הימין השפוי", ושאת נציגיו אני פוגש בכל יום שאני במילואים. אלה הא.נשים שיחד איתנו עובדים, משלמים מיסים, משרתים בצה"ל, מאמינים בשלטון החוק ובשוויון לפני החוק, ומבינים שכולנו אחים כאן, ברצינות ולא כסיסמה ריקה. הם ואנחנו מהווים יחד רוב מוחץ של חיילי צה"ל. כי נכון להיום, אביב 2026, למרות הניסיונות הנואשים של הכהניסטים ושל רבני ישיבות הקו הגזענים והמיזוגנים להשתלט עליו, צבא ההגנה לישראל היה ונשאר צבא העם.

הרבנים וסייעני ערוץ 14 יכולים לילל עד מחר, וגולדקנופף ודרעי יכולים לגנוב עוד חמישה מיליארד שקל מישראל העובדת. אבל נכון להיום, 20% מן הלוחמים בצה"ל הן לוחמות. זה המצב, ולעניות דעתי זאת לא רק גאווה ישראלית אלא גם הבטחה לעתיד טוב יותר בארץ הזאת. במילים אחרות, צה"ל, עם כל החסרונות והכישלונות שלו, הוא לא נתניהו המושחת, וגם לא שותפיו המשתמטים והגנבים. אסור שנתבלבל, אסור שנשכח את זה, ואסור שנוותר על צה"ל. הוא שלנו, והוא אנחנו.

בתמונה: וא.נשי מילואים של פיקוד העורף, דצמבר 2023

14/03/2026

.

נראה לי שנילי אושרוב שפירסמה את דעתה בעיתון הארץ, הביעה את תחושותיהן של רבות ורבים כאשר דחתה את ההזמנה שלי לחברי הפאנל הלילי של אברי ושרקי לנשק את רגליהם של טייסים וא.נשי פיקוד העורף. אמרתי את זה אחרי שהפאנליסטים שדיברו שם לפני התלוננו שזמני ההתרעות של הפיקוד "ארוכים מדי" (והיו שאמרו "קצרים מדי"). במחשבה שניה, ייתכן שבעניין הזה נילי צודקת, ואפשר גם בלי לנשק. התעצבנתי מן הדברים ששמעתי בפאנל, ויצאו לי הנשיקות.

ועדיין, נראה לי שמי שחושבים שאין סיבה ואין צורך שנשבח את תיפקוד הצבא בימים האחרונים, נופלים לפח שאליו מוליך אותנו בכישרון ובתחכום האיש שעומד בראש ממשלת המשתמטים על מלא-מלא, זאת ששולטת בנו וגם בצה"ל שלוש שנים.

הטעות הזאת לא מקרית. היחסים התקשורתיים של נתניהו עם צה"ל וכוחות הביטחון פשוטים ויעילים כמו האסטרטגיה שלו לניצחון בבחירות: כשהצבא וארגוני הביטחון נכשלים, כמו ב-7 באוקטובר - נתניהו מרחיק את עצמו בזריזות מכל קשר לאירוע, גם כאשר הוא האשם העיקרי.

במקביל, מכונת הרעל שלו מטילה את כל האחריות, ואיתה גם המון רפש דיגיטלי ותאוריות קונספירציה מרושעות, על ראשיהם של אנשי הצבא והשב"כ, שאינם יכולים להגן על עצמם.
כשהצבא מצליח - נתניהו אץ-רץ להתקשט באפוד קרמי וקפלסט (בעזה ובגבול הצפון), או במשקפי ריי-בן (בבסיסי חיל האוויר), מצטלם עם לוחמים ומפקדים, ומתגאה בהישגים שלהם כאילו הם היו בניו האהובים והמוצלחים, הם ולא המשתמט ממיאמי.

בהינתן האסטרטגיה התקשורתית הזאת של נתניהו, וכאשר, למרות התיפקוד הטוב של צה"ל, העורף נפגע, ווסובל, חרד, וגם מדמם בימים אלה, לא מפתיע שרבים במחנה השינוי נופלים בפח, וכורכים את הצבא והממשלה באותה עטיפה.

לדעתי זאת טעות גדולה וכדאי לנו להימנע ממנה, וזאת משלוש סיבות: ראשית, התיפקוד המעולה של א.נשי חיל האוויר ופיקוד העורף בסבב הזה לא מובן מאליו, כשם שכישלונותיהם בזמנים אחרים וגם עכשיו, אינם מובנים מאליהם. זה משהו שאני מכיר באופן אישי.

בחצי השנה הראשונה אחרי ה-7.10.23, במסגרת שירות מילואים, עמדתי בראש מדור המחקר של מחלקת אוכלוסיה בפיקוד העורף. כחלק מהתפקיד שלי נכחתי והשתתפתי בדיונים היומיומיים שבהם מתקבלות ההחלטות על מדיניות ההתגוננות של פיקוד העורף, זמני ההתרעות, ומצב פתיחת המשק.

אני מעיד מכלי ראשון שכל החלטה מתקבלת אחרי הערכת מצב ודיון בהשתתפות כל אנשי המקצוע הרלוונטים, שרובם אנשי מילואים. ההחלטות מתקבלות תוך ניסיון לאזן בצורה מושכלת וגמישה בין האיומים לבין האינטרסים המשתנים ולפעמים הסותרים של הפסיפס המורכב והרבגוני שהוא העורף הישראלי והחברה הישראלית.

זה לא קל, וזה לא חף מטעויות. אבל אלה שמקבלים את ההחלטות גם נושאים בתוצאות שלהן, כמו כל מי שחי כאן. (לנו, למשל, אין ממ"ד תקני בבית. אנחנו מצטופפים בחדר הארונות שליד חדר השינה, חמש נפשות פלוס כלבה, עם כל אזעקה. אין לנו הנחת סלב בעניין הזה ואנחנו גרים בצפון המופגז). ומה שהכי חשוב – הלב של אנשי פיקוד העורף נמצא במקום הנכון. אני יודע, כי הייתי שם וראיתי.

אותו דבר נכון, ואולי אפילו יותר, לגבי טייסי חיל האוויר והיחידות המיוחדות שפועלות באיראן. רבים מן האנשים והנשים שנתניהו משתמש בהם בציניות כרקע אנושי לסרטוני התעמולה שלו מבסיסי חיל האוויר הם אנשי מילואים. רבים מהם עמדו ועדיין עומדים בחזית המחאה וההתנגדות להפיכה המשטרית של ממשלת המשתמטים והגנבים. כאשר זה התאים לנתניהו, גם הם זכו לקיתונות של טינופת מפיו ומפי סייעניו בתקשורת.

התיפקוד הטוב והאמיץ של הטייסים ולוחמי היחידות המיוחדות שלנו באיראן לא מובן מאליו. הוא תוצאה של עבודת צוות מפרכת ומסוכנת, תכנון, תיאום ותרגול קפדניים, וביצוע מופתי. על האומץ, המקצועיות, והנכונות להקרבה שלהם, מגיעה להם מילה טובה מכל מי שחי כאן. גם ממני, וגם מנילי אושרוב.

וזה מביא אותי לסיבה השנייה שבגללה חשוב שלא נתייחס לצה"ל כאל עוד ענף מושחת ונהנתן של ממשלת המשתמטים על מלא-מלא של נתניהו. נתניהו וממשלתו - ולא צה"ל - אחראים לטיפוח, למימון ולחימוש החמאס, וזה פשע שאין עליו כפרה. נתניהו וסייעניו - ולא צה"ל - אחראים גם לפרישת טראמפ מהסכם הגרעין, טעות אווילית ומסוכנת שהביאה אותנו לבסוף ל"עם כלביא" ו"שאגת הארי".

ועדיין, לא נתניהו ולא הימין הישראלי אחראים לשנאה הרצחנית והעמוקה של חמאס בעזה והאייטולות באיראן לישראלים וליהודים באשר הם. השנאה של חמאס ומשמרות המהפכה אינה מבדילה בין יהודי בסידני או במישיגן ליהודי בתל אביב, ובין מתנחלת בשומרון לקיבוצניקית בעוטף. השנאה הרצחנית הזאת קדמה להתנחלויות, קדמה לנתניהו, קדמה למלחמת ששת הימים, וקדמה גם למלחמת העצמאות.

השנאה הזאת מעוגנת עמוק בתודעת האסלאם הפונדמנטליסטי בגירסה השיעית שלו, שמיוצגת היום באיראן, בלבנון ובתימן. אותה שנאה עיוורת קיימת גם בגירסה הסונית של האחים המוסלמים. היא מיוצגת, בהצלחה רבה יותר, בעזרתם הפושעת של נתניהו ויועציו, בעזה ובקטאר, שמפיצה אותה בכל העולם. השנאה הזאת חיה וקיימת, והיא לא הולכת לשום מקום. ככה זה.

אגיד את זה פשוט: לעניות דעתי, הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו יכולים לחיות היום בארץ ישראל, היא שיש לנו צבא שמסוגל, במחיר גבוה וכואב ללא נשוא, להילחם ולנצח את הרוצחים שסביבנו בכל פעם שהם מנסים להשמיד אותנו – והם ניסו, ועדיין מנסים.

זאת לא המצאה של נתניהו. זאת האמת. זה המקום שבו מגילת העצמאות של בן גוריון וקיר הברזל של ז'בוטינסקי נפגשים, ושניהם צודקים. גם אחרי שנסלק מן השלטון את הממשלה הנוכחית עדיין נישאר עם הצורך להגן על עצמנו.

אם יהיה כאן שלום - ואני שייך לאלה שמאמינים שיהיה לנו כאן שלום, ועוד בחיי - הוא יבוא לא רק כאשר נהיה מוכנים לתת מקום הוגן ומסגרת מדינית הוגנת לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. זה תנאי הכרחי שבלעדיו אי אפשר, אבל יש עוד תנאי הכרחי ונוסף: השלום יבוא רק אם וכאשר מנהיגי איראן והפלסטינים יבינו שהיהודים בארץ ישראל לא הולכים לשום מקום, שגם להם מגיע בית לאומי, שהם יודעים ומוכנים להגן על עצמם, ושאפשר וגם כדאי להפסיק את ההסתה נגדם, ולהתחיל לחיות איתם בשלום.

וזה מביא אותי לסיבה השלישית והאחרונה שבגללה אני חושב שאסור לא.נשי המחנה הליברלי ליפול למלכודת של נתניהו, ולהצטרף אליו בטשטוש ההבדל שבין צה"ל לבין הממשלה האיומה שלו. ביום שאחרי נתניהו וממשלתו – ואני מאמין שהיום הזה קרוב הרבה יותר ממה שמספרים לעצמם ולנו הסייענים של הממשלה בתקשורת – נצטרך לחדש את הברית של המחנה הליברלי והציוני עם המחנה השמרני והציוני בישראל. וצבא ההגנה לישראל הוא גם שומר הגחלת וגם הפרי של ברית המשרתים הזאת.

אני מדבר על הציבור שמקובל לקרוא לו "הימין השפוי", ושאת נציגיו אני פוגש בכל יום שאני במילואים. אלה הא.נשים שיחד איתנו עובדים, משלמים מיסים, משרתים בצה"ל, מאמינים בשלטון החוק ובשוויון לפני החוק, ומבינים שכולנו אחים כאן, ברצינות ולא כסיסמה ריקה. הם ואנחנו מהווים יחד רוב מוחץ של חיילי צה"ל. כי נכון להיום, אביב 2026, למרות הניסיונות הנואשים של הכהניסטים ושל רבני ישיבות הקו הגזענים והמיזוגנים להשתלט עליו, צבא ההגנה לישראל היה ונשאר צבא העם.

הרבנים וסייעני ערוץ 14 יכולים לילל עד מחר, וגולדקנופף ודרעי יכולים לגנוב עוד חמישה מיליארד שקל מישראל העובדת. אבל נכון להיום, 20% מן הלוחמים בצה"ל הן לוחמות. זה המצב, ולעניות דעתי זאת לא רק גאווה ישראלית אלא גם הבטחה לעתיד טוב יותר בארץ הזאת. במילים אחרות, צה"ל, עם כל החסרונות והכישלונות שלו, הוא לא נתניהו המושחת, וגם לא שותפיו המשתמטים והגנבים. אסור שנתבלבל, אסור שנשכח את זה, ואסור שנוותר על צה"ל. הוא שלנו, והוא אנחנו.

בתמונה: וא.נשי מילואים של פיקוד העורף, דצמבר 2023

01/03/2026

01/03/2026

❗️גילוי דעת: הסכמה בדיני הגנת הפרטיות !

🌏הרשות מפרסמת גילוי דעת חדשני ורחב היקף בנושא הסכמה בדיני הגנת הפרטיות שמטרתו להציג ולהבהיר את עמדתה בעניין עיקרון ההסכמה ואופן יישומו בראי המציאות הדיגיטלית המתפתחת.

מה היא הסכמה מדעת?

איך היא באה לידי ביטוי?

מה היא הסכמה מרצון חופשי ומתי היא מבטאת את בחירתו האמיתית של אדם?

📝גילוי הדעת:

📌מחדד את הנדרש לשם עמידה בדרישת ההסכמה מדעת מבחינת הנתונים שיש להציג לנושא המידע ומבחינת אופן הצגתם

💻קובע חובת יידוע מוגברת במצבים של פערי כוח בין צדדים או בעת שימוש בטכנולוגיה חדשה

📌מדגיש את הנטל המוטל על מבקשי הסכמה להוכיח כי ניתנה על יסוד רצון חופשי

⚠ מציין כי שימוש בכלים עיצוביים ו"טקטיקות אפלות" (dark patterns), עלול להצביע על כך שההסכמה שהתקבלה אינה מדעת, ואינה מבטאת את רצונו החופשי של נושא המידע

🙅מבהיר כי שתיקתו של אדם, או העדר מחאה מצדו לאיסוף מידע הנוגע אליו, כשלעצמם, לא מהווים הסכמה תקפה לפי דיני הגנת הפרטיות

🔍מציין מתי קיימת החובה לשימוש במנגנון Opt-in לאיסוף מידע הכרוך הפגיעה בפרטיותו של אדם

🔒וקובע ומספק הבהרות בדבר הקושי בהסתמכות על הסכמה בהתנהגות, ובדבר הצורך, ולעיתים החובה, לאפשר לאדם לחזור מהסכמה שנתן.

📄גילוי הדעת משקף את הפרשנות שתשמש את הרשות לצורך הפעלת הסמכויות המסורות לה בחוק.

❗️️הרשות מבהירה כי חל איסור על עיבוד מידע אישי ש"התקבל, נצבר או נאסף" אגב פגיעה בפרטיות ושלא מתוקף הסכמה תקפה, וכי עיבוד מידע ללא הסכמה בנסיבות אלו עלולים להוות הפרה של חוק הגנת הפרטיות אשר בגינה מוסמכת הרשות גם להטיל עיצומים כספיים משמעותיים.

לגילוי הדעת👈 https://go.gov.il/5losd