12/06/2026
🩷 היום נחתם השבוע הראשון של חודש הספר העברי, שמתקיים במקביל לחודש הגאווה. באופן סמלי, ה-12.6 הוא גם יום פטירתה של (שרה) רינה בן מנחם (1931–2004), שכתבה את הספרים הראשונים בעברית שעסקו בחיי הקהילה הגאה בישראל 📚🏳️🌈
❤️ כאשר פרסמה בשנות ה-60 את שלושת ספרייה "הדווקאים (1960), "הצלע" (1961) ו"הפרחחית" (1963), בן מנחם כתבה על מציאות שכמעט לא קיבלה ייצוג בספרות העברית, ובוודאי לא בשיח הציבורי. ספריהּ היו חריגים בנוף התרבותי של התקופה לא רק בשל הנושא שבו עסקו, אלא גם בשל הישירות שבה נכתבו; בזמן שהספרות העברית באותה תקופה נטתה לעסוק באידיאלים של ה"צבר" ובנושאים לאומיים, בן מנחם הפנתה את מבטה דווקא אל מי שנותרו בשולי החברה: נשים, מזרחים וקהילת הלהט"ב. היא תיארה חיים, אתגרים, כמיהות, אהבות ובדידות שלא זכו כמעט לייצוג.
🧡 בעת פרסומם נדחו ספריה על ידי הממסד הספרותי, שהתקשה להכילם וראה בהם "ספרות זולה", אך הציבור גילה בהם עניין עצום. הספרים עוררו סקרנות, ויכוחים ולעיתים אף סערה, הם נחטפו מהמדפים והועברו מיד ליד בתקופה שבה עצם העיסוק בנושא נחשב לטאבו.
💛 בן מנחם אמנם פירסמה את יצירותיה תחת שם העט ש.ר.ב (ראשי תיבות של שמה המלא), אך היא לא הסתתרה באמת, וצילום פניה אף מופיע על כריכת "הדווקאים", שאותה עיצבה בעצמה. עם זאת, החשיפה הציבורית, התגובות הקשות וההתעלמות מצד הממסד הספרותי הותירו בה צלקת עמוקה.
💚 לאחר פרסום ספריה בהוצאה עצמית היא לא פרסמה שום דבר נוסף שכתבה, ויצירתה נשכחה. רק שנים רבות לאחר מותה זכתה יצירתה להכרה כפרק חשוב בתולדות הספרות העברית והקהילה הגאה בישראל. ספריהּ קובצו ויצאו מחדש כאסופה בשנת 2018.
💙 כיום, יותר משישים שנה לאחר פרסומם, אפשר לקרוא את ספריה לא רק כיצירות ספרותיות חלוציות, אלא גם כקפסולת זמן נדירה. בין דפיהם נשמרו אזכורים למקומות, חוויות, סלנג ומוזיקה של שנות ה-60 בישראל - תרבותם א.נשים שכמעט ולא תועדו, ואף נדחקו במכוון מהחברה ומהספרות העברית של תקופתם - ולכן כמעט לא הותירו (או לא יכלו להותיר) עדות כתובה על עצמם.
תודה רבה לאנה, ספרנית אומנות, על הטקסט המרתק! 😊
המקורות עליהם התבססנו: בתגובה הראשונה!
