14/01/2024
🎗️היום ציינו 100 ימים כואבים למלחמת חרבות ברזל.
העמדנו מייצג ובו נתוני המלחמה, עדויות מהשבי ונתוני הגיוס הגבוהים לשירות מילואים בקרב עובדי החברה. לאחר מכן הקראנו את שמות 136 החטופים והדלקנו נר לכל חטוף וחטופה, בתקווה לשובם הביתה.
סיימנו במאה שניות דומיה לזכר הנופלים- אזרחים ואנשי כוחות הבטחון שאיבדנו במלחמה מהשביעי באוקטובר ועד היום.
להלן דברי המנכ"ל, גלעד שרוני, שריגשו ונגעו בכולנו:
"קחו דקה. דמיינו מישהו יקר ואהוב לכם במיוחד. בשבילי זו תמיד תהיה דנה אהובתי ושתי בנותיי שהן כל חיי.
עכשיו דמיינו שהם כבר שלושה חודשים לא כאן. נאמר בטיול במזרח.
מעל שלושה חודשים, מאה ימים, לא שמעתם מהם דבר, אינכם יודעים מה גורלם. מאה ימים לא חיבקתם אותם, לא הרחתם אותם, לא קיבלתם מהם חום ואהבה. אני כבר בשלב הזה נשבר.
אבל אל תעצרו כאן. עכשיו דמיינו אותם בגבול הצפון או עמוק ברצועה. בקור, בגשם, בלחימה, בסכנת חיים כל רגע וכל שנייה. הלב מתכווץ מגעגוע, מדאגה, מאי הידיעה. ועכשיו דמיינו אותן ואותם, חמישים מטר בקו אנכי בבטן האדמה. בכלוב בתוך מנהרת חמאס. קפואים מקור, רועדים מפחד, רעבים לאוכל, רעבים למגע. דמיינו את האהובים לכם מכל, חיים בפחד לחייהם בכל שנייה, נתונים לגחמות רוצחים ואנסים, חשופים לקור, לרעב, לעינוי, לפגיעה מינית, לרצח, ויותר מכל חיים באי ידיעה מה עלה בגורל האהובים להם.
בינתיים עברה דקה. רק דקה. דמיינו לחיות ככה, לא אחת, לא שישים, לא אלף, אלא מאה ארבעים וארבע אלף דקות. הלב נשבר.
בשביעי לאוקטובר הלב של כולנו נשבר. נתפסנו במערומינו. כמו שכתוב בכל ספר תורת לחימה וכל ספר היסטוריה, קו ההגנה שוב נפרץ. נתפסנו שאננים, לא מוכנים מודיעינית ומבצעית, לא מוכנים פוליטית מדינית, לא מוכנים אזרחית. היינו עסוקים בלריב מה נקרא סביר, מי יחליט מי הוא שופט ומתי מישהו נבצר. והאויב שלמד אותנו בקפידה, שאסף מודיעין ובנה תוכנית תקיפה מוכוונת מטרה, ניצל את החולשה. ומאז השביעי לאוקטובר מחצית הלב שלנו שרופה, מעוכה, דואגת, חוששת, שבורה.
אבל בשביעי לאוקטובר הלב שלנו גם התרחב ופעם בעוצמה. הוא פועם בעוצמה נוכח חיילות וחיילים, אזרחיות ואזרחים ששמו נפשם מנגד והסתערו נוכח פני האויב כדי להציל ולו נפש אחת. הוא מצדיע לעשרות אלפי נשות ואנשי המילואים שהתגייסו אל המערכה, בלי להסס, במחויבות מוחלטת וגמורה. עשרות אלפים, ובהם עשרות מעובדי פאזל ובני משפחותיהם, משהו בין שליש לרבע חברה, שעזבו הכל, בית פרנסה ומשפחה, הגיעו מקצווי הארץ והעולם ואמרו: הנני! הם-אתם הוא הלפיד המראה לנו את הדרך הנכונה. תודותינו, הערכתינו, גאוותנו אל החיילות והחיילים, בסדיר ומילואים, שעומדים ולוחמים יום ולילה כבר מאה ימים על חרותנו, על קיומנו, על זהותנו.
אבל לא רק בזכותם הלב מתרחב. הוא מתרחב בזכות כולנו. אלו שהלכו לקטוף עגבנייה, אלו שהתנדבו לסייע למפונים, אלו שארזו בגדים ומוצרי מזון, אלו שהלכו לתת כתף, תרמו פרוטה או סתם אמרו מילה טובה. כי הלב שלנו נזכר, כמו תמיד שיהודים בצרה, אנשים אחים אנחנו, בטוב ובעיקר ברע."
וככה הלב שלנו בדיסוננס. כבר מאה ימים ועוד דקה ועוד דקה. חציו מעוך ורמוס, לא מתפקד. כמו שכל אחד מאיתנו מצווה לזכור שיצא ממצרים, כך הלב של כל אחד מאיתנו נותר מפוחד בממ"ד, נותר מחולל במסיבה, נותר ירוי בקרב, נותר חטוף במנהרה. ואותו לב, חציו השני פועם בעוצמה, מגן על המדינה, תורם בכל דרך שניתן, פועל בכל דרך להחזיר לנו את המדינה האחת והיחידה שיש לנו, האחת והיחידה שנרצה.
וכל מה שהלב החצוי והקרוע שלנו רוצה זה לחזור לשגרה. לחזור הביתה לחום ואהבה. לחזור, כמו בשיר של ריטה, לפעום בקצב רגיל כמו שהטבע מגדיר, להיות שלם עם עצמו. והזכות הפעוטה והחיונית הזו נלקחה מאיתנו, כבר מאה ימים, כבר 2400 שעות, כבר מאה ארבעים וארבע אלף דקות, ועוד אחת, ועוד אחת. וכדי שנוכל לנסות להתחיל להחלים ולהתאושש, יש כמה תנאים, אבל בראשם מתנוסס אחד מיוחד: חייבים להחזיר אותם הביתה עכשיו. חייבים לא רק בשבילם אלא בשביל כל אחד מאיתנו. שנוכל לחזור ולחיות כאן בתנאים שאנחנו יכולים לקבל אותם, על אף הקשיים. שנוכל לחזור לאתוס המכונן שלנו – שלא משאירים מאחורה אף אחד, לא פצוע, לא חטוף, אפילו לא גופה. בוודאי שלא 136 נשים וגברים, זקנות וזקנים, חיילות וחיילים ואפילו ילדים, שאין יודע מה עלה בגורלם. בשבילם ובשבילנו, בשביל עתיד ילדינו, בשביל עצם קיומנו כחברה ומדינה, הם חייבים לחזור הביתה. עכשיו. עכשיו. עכשיו.״
🎗️
