שפת-אם - סדנה שתעשה טוב לאימהות שלך

21/02/2019

כל כך פחדה להיות כמו אמא שלה - לא נעימה ולא רגישה, ביקורתית ומרוכזת בעצמה.
זוכרת כמה היה לה קשה לגדול בצילה.
כמה עדיין קשה.

כל כך פחדה שהבת שלה תרגיש מה שהיא הרגישה –
שהיא לא יכולה להיות היא עצמה
סגורה במרחב מצומצם שמצפה ממנה כל הזמן.

כל כך פחדה שהבת שלה תסתגר ותתרחק ממנה
כמו שהיא נאלצה. כי לא הייתה לה ברירה.
כי רק כך הצליחה לשמר משהו אותנטי משל עצמה.

כל כך פחדה, שכל הזמן נזהרה –
לא להעיר ולא לסגור, לקבל ולהבין.
וגם כשהייתה לה ביקורת, גם כשעלו חששות היא לא אמרה
שמרה לעצמה.
כי פחדה שתעלם לה, פחדה להפסיד את הקשר איתה.

כל כך פחדה, שלא הצליחה לראות
שהיא פותחת לבתה מרחב גדול מדי שהיא יכולה ללכת בו לאיבוד.
שהבת שלה צריכה קצת ביקורת וקצת הכוונה -
שיהיה לה עם מי להתלבט ועם מי להתעמת.

כל כך פחדה,
שלא היה לה מרחב לראות
שהיא כל כך שונה מאמא שלה –
שהיא מודעת וקשובה, פתוחה ומקבלת.

כי ככה זה כשהפחד מנהל.

כשהסכימה לשים אותו בצד,
הצליחה לראות את עצמה ואת בתה כפי שהן
ולא בצילה של האם הגדולה.

משהו בה השתחרר ונרגע -
היא הרשתה לעצמה בהדרגה, להיות יותר אותנטית בקשר עם בתה,
להעיז להיות היא עצמה.


כך אפשרה לשתיהן לבנות את הקשר שכל כך רצתה בו –
קרוב, אמיתי ואוהב.

14/02/2019

הרבה זמן לא כתבתי.
אני יודעת.
הייתי במסע מרגש עם חמש נשים יפות בחודשיים האחרונים.
והתמסרתי כל כולי.
רציתי להכיר כל אחת מהן, להבין מה היא צריכה ואיך אני שם בשבילה כדי שתוכל להתקרב עוד קצת אל המקום שבו היא רוצה להיות. הייתי איתן בסימני השאלה וגם בתשובות, לא תמיד הן קלות אבל קל יותר להתמודד איתן מאשר להישאר במרחב אי הידיעה והספק.
הייתי איתן בכאב ובאכזבה אבל גם בשמחה ובהודיה.
נפשי נקשרה בנפשן.

יצרנו את הביחד הייחודי לקבוצה – למדנו להכיר זו את זו, למדנו זו מזו. היתה הזדהות וקירבה. השותפות והחיבוק שנוצרו אפשרו את הנגיעה ואת ההעמקה, את ההסכמה לפגוש את מה שמזמנת הדרך.

הגענו לסופו של המסע המשותף שלנו ומכאן כל אחת מהן ממשיכה בדרכה - נושאת איתה את החוויה האישית ואת זו המשותפת, הבנות חדשות ובהירות צלולה ומזוככת יותר.

ואני, אני מלאה בהתרגשות ובהודיה על ההזדמנות שניתנת לי שוב ושוב לפגוש ולהפגיש נשים, לייצר חיבורים פנימיים וחיצוניים. לאפשר הזדמנות נוספת בקשר עם אמא.
להסתובב במחוזות של חמלה ומחילה ואהבה.

ומתעצם בתוכי הביטחון שזה בדיוק בדיוק המקום בו אני צריכה להיות - זה מה שאני אוהבת ומה שנועדתי לעשות.

סדנה חדשה כבר בפתח פרטים בקישור https://lp.vp4.me/gh18
ובטלפון 052-3264722 גליה

03/01/2019

קצת על חלוקת קשב

"מי שמאזין
ישמע קולות בלי הרף
ברזי רזים
או מוזיקה סוערת
מי שמאזין
גם בלבו עוברת
מקהלת קולות רבים" (קולות / רחל שפירא)

אומרים שלאימהות יש יכולת מדהימה לחלוקת קשב. הן יכולות ברגע נתון אחד להקשיב ולענות לשאלות מכמה ילדים במקביל. הן יכולות לדבר בטלפון, לערבב ולתבל את התבשיל ולשמוע את החוויה החדשה שכרגע קרתה וחייבים לשתף ממש אבל ממש עכשיו. [כל זה מתרחש כמובן כשברקע מתנגן לוח השנה שמתזכר כל הזמן איזה חוג יש היום, מי בהסעות, מה ביקשה המורה למחר וששוב באורח פלא נעלמו העפרונות והמחק מהקלמר]. ברמה הפונקציונלית זה לגמרי נכון ויעידו על כך כל האימהות שברגע זה קוראות את השורות האלו.

אבל, אפשר לדבר על חלוקת קשב גם ברמה עמוקה יותר, מהותית יותר – חלוקת הקשב בין הקולות הפנימיים השונים.
אם נקשיב היטב, בכל רגע נתון ישנם מספר קולות שנשמעים במקביל – יש את הקול הפנימי של האמא, את הקול הפנימי של הילד, יש את הקול של אמא של האמא, הקול של בן הזוג, את קולה של הסביבה והחברה ועוד. כל אחד מהקולות מייצג ערכים, אני מאמין, תפיסה, פחדים וצורך והם לא תמיד מותאמים ומסונכרנים זה עם זה.
אז איך מתמודדים עם ריבוי הקולות הזה? איך מנווטים ביניהם ועל פי מי מהם פועלים?
במסע הזה שנקרא האימהות אנחנו לומדות לזקק את הקולות האלו, להקשיב להם ולהבין למי שייך כל קול, מה הוא מבקש ומה מניע אותו. התהליך הזה של הזיקוק נעשה גם בעבודה פנימית אבל גם, ולא פחות חשוב באמצעות דיאלוג. דיאלוג שמאפשר לצדדים גם למקד את הקול שלהם אבל גם להיחשף לקולם של האחרים, תהליך שבסופו תתקבל ההחלטה איזה מהקולות יוביל.
אנחנו לומדות איך קול דומיננטי יכול וצריך להשאיר מקום גם לקולות האחרים ולא להשתיק ולשתק אותם. כמה חשוב לעודד ולתת מקום לריבוי הקולות.
לפעמים יש תחושה של הליכה במבוך של קולות ואובדן דרך. לפעמים מרוב הקשבה לאחרים קולן של האימהות הוא שמתעמעם ונעלם. ההקשבה הדקה הפתוחה המזמינה והמאפשרת היא שתחדד את הקולות, ותנחה אותנו נכונה.

🌿 בסדנת 'שפת אם' אנחנו נוגעות יחד בין השאר גם בתהליך הזה של זיקוק הקולות. את מוזמנת להצטרף לסדנה הבאה.
פרטים בטלפון 052-3264722 גליה, ובקישור https://lp.vp4.me/gh18

https://www.youtube.com/watch?v=FGCoeZH1CHw

מתוך האלבום : קולות מילים: רחל שפירא לחן: מישה סגל

13/12/2018

חיבור פשוט? - נפרדות
אחת המשימות המרכזיות שלנו כאימהות היא ליצור את האיזון העדין בין החיבור לבין הנפרדות. לגדל את ילדינו מהמקום הכי צמוד וקרוב שיש אל מקום שבו יוכלו לעמוד בזכות עצמם עם זהות נפרדת ומגובשת ולכוון את דרכם העצמאית בעולמם.
התהליך הוא מקביל - הם הופכים נפרדים מאיתנו ואנחנו צריכות להיות נפרדות מהם.
אבל כמה פעמים קורה לנו שאנחנו בהזדהות עמוקה עם חוויה של פגיעה רגשית שעובר אחד מילדינו? הזדהות שמבלבלת ומטשטשת את הגבולות בינינו לבינם - שמטלטלת ומציפה אותנו ברגשות של אכזבה או עלבון או תסכול ועצב. אנחנו ממש מרגישות שאותנו העליבו ובנו פגעו ומגיבות בהתאם.
לא פעם אנחנו מבינות בדיעבד שהתגובה שלנו הייתה עוצמתית הרבה יותר מזו של הילד, שנפגענו יותר ממנו ולקחנו יותר ללב. החיבור העמוק אליהם - אל נימי הנימים של נפשם והווייתם, בשילוב הרצון והדאגה שיהיה להם טוב הוא שמוביל אותנו אל המקום הזה.
כל כך חשוב שנהיה ערות למצבים האלו ונזכיר לעצמינו את הנפרדות בינינו – יש אני ויש אתה, אנחנו לא זהים. כשאנחנו משליכות על הילדים את החוויה שלנו אנחנו לא מעריכות מספיק את היכולת שלהם להכיל ולהתמודד רגשית עם החוויה שעברו. ולא מעריכות מספיק את עצמינו כאימהות ואת הכלים שציידנו אותם בהם בין השאר כדי שיצליחו להתמודד ולהתגבר בדיוק על המצבים האלו.
תהליך הנפרדות הזה הוא קריטי עבור ההתפתחות שלהם אבל לא פחות מכך הוא קריטי גם עבור ההתפתחות שלנו.

סדנת 'שפת אם' נפתחת אחרי חנוכה בפרדס חנה. פרטים בקישור https://lp.vp4.me/gh18 ובטלפון 052-3264722 גליה

29/11/2018

"כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב
האוהב
הפועם בקצבו של הלב"
(דניאלה ספקטור)

כל פעם שאני עדה לשינוי שמפציע מול עיניי אני חושבת על השיר הקטן-גדול הזה של דניאלה ספקטור שמדבר על ההבנה שלתהליכים יש את הזמן שלהם להתהוות ולהתרחש.
לנו האימהות זה מרגיש לפעמים שהוא איטי ובלתי מתחשב – הזמן, כי היינו רוצות שכבר ועכשיו ומיד ואנחנו מנסות להאיץ מימין ומשמאל ובסיבוב אבל זה לא עובד ולא קורה. אז אנחנו משקיעות עוד יותר מאמץ, מגייסות עוד יותר משאבים נותנות את כל כולנו.
כשגם זה לא עוזר עומדות בפנינו שתי אפשרויות – להמשיך באותה הדרך, באותו כיוון או לשחרר – לסמוך על זה שנתנו הכל ועשינו את המיטב, להבין שלא הכל תלוי בנו. להאמין שהדברים יחלחלו ויפעלו מתחת לפני השטח עד שיבשילו התנאים לשינוי המיוחל. לקבל את זה שהזמן נמדד בעצם בקצבו של הלב.
השינוי יגיע בזמנו, בקצבו, ואז יתגלה במלוא יופיו. ויביא עימו שלמות והתרגשות גדולה. כי "כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב הפועם בקצבו של הלב.."

סדנת 'שפת אם' נפתחת אחרי חנוכה בפרדס חנה. פרטים בקישור https://lp.vp4.me/gh18 ובטלפון 052-3264722 גליה

בואו להיות חברים בפייסבוק: http://bit.ly/danielafb כל ההופעות, האלבומים והקליפים: http://www.danielaspector.co.il ** בימוי ואנימציה - דפנה אנגלנדר ורפי יניגר...

15/11/2018

שמחה לשתף שאחרי חנוכה תפתח סדנת 'שפת אם' ב- עגולות -בית של נשים בפרדס חנה. מקום קסום, מזמין ונעים שכשמו כן הוא - בית לנשים. מיד כשנכנסתי אליו ידעתי שזה מקום שמתאים בדיוק לסדנה שלי. תחושה שהתחזקה אחרי שפגשתי את Shir Tsabari.
מקום אינטימי וחם שיכיל את הסדנה האינטימית שבניתי. סדנה שעוסקת באימהות בראיה בין דורית ומתאימה לאימהות בכל שלב במסע האימהות. אני מזמינה בה להתבוננות על הקשר בין כל אם לאמא שלה ובין כל אם לילדיה. יחד נבדוק את הדמיון והשוני – ונמצא את החיבורים שיובילו בתורם לתובנות ולתנועה בקשרים.
הסדנה הזו נבנתה משילוב בין העולם המקצועי והאישי שלי – כפסיכולוגית קלינית, כאמא, כבת וכאישה. אני מאמינה שחשוב לעצור, לשאול, לבדוק ואז להמשיך הלאה בדרך כשאת מדויקת ומותאמת יותר. כל אלו יובילו לקרבה רבה יותר במערכות היחסים שלך.

אז, אם את סקרנית לפגוש את האמא והבת שאת ולהבין יותר לעומק את סגנון האימהות שלך, או שאת מתמודדת עם קושי סביב הקשר עם אחד הילדים או עם אמא -
את מוזמנת באהבה
גליה

פירוט על הסדנה והתרשמויות של אימהות שכבר חוו אותה תוכלי למצוא גם בקישור https://lp.vp4.me/gh18 ובטלפון 052-3264722

01/11/2018

חוויות מהשביל
כל פעם שמזמינים אותי להצטרף לקטע משביל החיים זה מרגש אותי. הפעם הגיעו אלי לסדנה שלוש אחיות, כל אחת מהן צועדת בנתיב שלה ונושאת על גבה את תרמילה. הן סיפרו לי על התקופות שצעדו יחד ועל התקופות שצעדו בנפרד, על הצמתים שכל אחת מהן עברה או עוברת בחייה. הן סיפרו לי שהן משקיעות מאמץ למצוא נקודות מפגש על השביל כל כמה זמן כדי להיות ולתמוך ולחבק.
הפעם הן עצרו בקליניקה שלי, הניחו את התרמילים פרקו את התכולה. קודם כל הוציאו מתוכם המון אהבה ואחר כך גם דאגות ולבטים. העצירה הזו נתנה להן הזדמנות לשתף ולאוורר עוד קצת מהמשא שלהן, גם דברים שנטמנו עמוק בתיק, היא אפשרה להן להבין במדויק יותר איך הן יכולות לעזור זו לזו לשאת את התרמיל, איך לחזק את הביחד שלהן עוד קצת. בסופה של הפגישה, כשארזו את התכולה חזרה לתרמיל הן ארגנו אותו כך שפחות ילחץ בגב והוסיפו מתנות שנתנו אחת לשניה.
הן הגיעו אלי מלאות אהבה וחום וחיבוק ויצאו מהחדר יותר ברורות ועוד יותר קרובות. שלוש אחיות מרגשות.
אני כאן בשמחה תמיד לפגוש על השביל את מי שרוצות וצריכות מנוחה וחוויה מקרבת ומעצימה.

26/10/2018

מחשבות בעקבות טיול #4 – אור
ברחובות סיאטל היפה, ירדנו במדרגות אקראיות בדרכינו אל המזח, כשאת מבטי משכו פנסי רחוב ייחודיים – פסלי מתכת בדמות אדם המחזיק בידו את האור - עובר בדלת, תלוי הפוך מהתקרה, או על עמוד, מאיר לנו את הדרך.

ומיד רצף של מחשבות עולה ומציף – על "כוחם של צירופי המקרים" כמו שכותב דיפאק צ'ופרה, איך "במקרה" לגמרי בחרנו לעבור דווקא בדרך הזו ולא ברחוב המקביל ויכולתי לפגוש ביופי הזה. איך לא תמיד מספיק לעבור במקום הנכון, כמה חשוב גם לפתוח את הלב ולהרחיב את זווית המבט לכל הכיוונים - הרי יכולתי לעבור שם בלי לשים לב בכלל.

חשבתי על יצירתיות – כמה עושר וצבע ושמחה היא מוסיפה לחיי, מזכירה לי שכל דבר אפשר ליצור, לראות, לפרש ולהבין בדרכים רבות ומגוונות. כמה חשוב שיש את אלו שעומדים ישר, סטנדרטי ויציב ומאירים קדימה אבל לא פחות מכך חשובים אלו שעומדים הפוך או על הצד ומהם לומדים לא פחות ואולי אפילו יותר.

חשבתי כמובן על כל האנשים שהכניסו ומכניסים אור לחיי, שמאירים לי את הדרך. אלו שנכנסו דרך הדלת ואלו שפגשתי בשבילים של חיי "במקרה". אלומת האור של כל אחד מהם שונה – חלקם מכוונים את האור למרחק, ואחרים מכוונים קרוב וממוקד, חלקם מסתובבים עם אור צהוב וחם ואחרים עם פרוז'קטור רב עוצמה שלעיתים יכול גם לסנוור.
ועל הילדים שלי, שכל אחד מהם מאיר בדרך שונה וייחודית לו ומכל אחד מהם למדתי משהו רק בגלל שהסכמתי לתת לאור שלהם ולאור שבהם להנחות אותי.
וכך, האור של כולם נוגע בי, מזין את נפשי וקורן ממני החוצה בחזרה.

מחשבות על אור ואנשים ומקריות החזירו לי פתאום שורות מהספר 'העדינות' של דויד פואנקינוס: "יש אנשים נפלאים

שפוגשים אותם ברגע הלא נכון.

ויש אנשים שהם נפלאים

משום שפוגשים אותם ברגע הנכון"

פוסט יום הולדת על פנס רחוב ומחשבות מאירות

11/10/2018

מחשבות בעקבות טיול #3 - חשיפה
לאורך חופי אורגון המדהימים, יש מספר מקומות בהם אפשר לבקר בבריכות שפל. הכוונה היא לבריכות שמתגלות בשעת השפל ומאפשרות הצצה על בעלי חיים ימיים מרהיבים כמו קיפודי ים סגולים, כוכבי ים כתומים, צדפות, אצות וסרטנים.
בירידה אל החוף פוגשים את הריינג'ר שמסביר את כללי ההתנהגות – ברוב בעלי החיים מותר לגעת. וכך כשמגיעה שעת השפל מתאספים האנשים, מסתובבים בהליכה שפופה וזהירה בין הבריכות, מתבוננים, ידיים נשלחות בעדינות אל תוך המים וקריאות התפעלות נשמעות מכל עבר.

אני חושבת על היופי המיוחד הזה שמתגלה לעיניי בזמן השפל. אני מכירה אותו טוב מקרוב. רוב האנשים מוצאים דווקא את הניגוד בין המושגים שפל ויופי. כשהם חושבים 'שפל' הם מתכוונים דווקא לצדדים הפחות יפים, כשהם מרגישים 'שפל' – הם מתכסים בעוד שכבות ונמנעים ממגע. הם חושבים שחשיפה של רגעי השפל תגלה את הכיעור, תחשוף את הפגיעות, את חוסר האונים וחוסר היכולת ותסדוק את התדמית שבעמל רב ולאורך שנים רבות נבנתה. וכך במו ידיהם מונעים הם מעצמם את המגע העדין והמנחם, את השמש שתכניס אור וחום ובהירות. את זווית הראייה הנוספת – שמגיעה עם מבט רחב יותר ויכולה בתורה לסדוק דווקא את ההנחה בדבר הכיעור שבשפל.

אני יודעת, התכנסות והימנעות הם לעתים תוצאה ישירה של למידה מוקדמת לאחר איום או פגיעה ממשית. אבל, כל כך הרבה פעמים הם תוצר של מסרים ותפיסות שמועברים מבלי שבאמת נבדקו. כך או כך, התנסות במגע אחר – עדין, חומל ומתפעל דווקא ברגעי ה"שפל" היא זאת שמייצרת את השינוי ומלמדת שחשיפה היא שמאפשרת את ההתחזקות ואת הצמיחה.
אני נזכרת בsea anemone- שראינו בחוף, יפה ועדינה, שולחת את זרועותיה הירוקות לצדדים, חושפת את הבטן הרכה. בשעת סכנה ואיום היא מתכנסת ומשתנה לצורת דונאט חום ולא אטרקטיבי. אבל במצב הטבעי שלה היא פתוחה אל העולם חושפת את יופייה ופגיעותה, ניזונה מאור השמש ולא מפחדת מהמגע, מזינה בתורה את העולם ביופייה וכך הרווח הוא של כולם.

חושבת על כל הנשים היפות שהשתתפו בסדנה שלי – שהסכימו לגעת ולהיחשף בפניי ובפני האימהות האחרות, שנתנו לקרני האור והחום להאיר ולהזין אותן והיוו בעצמן מקור אור וחום לאחרות. יחד הצלחנו לראות את היופי גם ברגעי השפל.
שווה לנסות לא?

27/09/2018

מחשבות מתוך טיול 2 # - על הרגישות
פסק הזמן המשפחתי הזה, רחוק ומנותק מהכל, הוא תמיד הזדמנות עבורי להתבונן בשקט על כל אחד מילדיי. אני רואה איך הם תופסים את העולם, איך הם מגיבים למה שקורה סביבם ואחד אל השני.

טיילנו ב-crater lake באורגון, מקום מדהים ביופיו, הר געש שהתפרץ לפני כמאתיים שנה וקרס אל תוך עצמו. בתוך הלוע נוצר אגם, כ-600 מטר עומקו, אחד העמוקים בעולם. צבע המים כחול עז ובתוך האגם מבצבץ הר געש קטן חדש. כביש מקיף את כל הלוע ולאורכו נקודות תצפית מרהיבות.
באחת העצירות הראשונות, כולנו יושבים על גדר אבן, נלהבים מהעוצמה ומהיופי שמולנו וסופגים אותם לתוכנו, בכל זאת, לא כל יום יוצא לשבת על שפת הר געש. כשאחד מילדיי שיושב לידי מפנה את תשומת לבי לכך שעל הגדר שאנחנו יושבים עליה יש חזזיות בארבעה צבעים שונים – צהוב, כתום, ירוק ושחור.
אני נדהמת שוב מהיכולת הזו שלו לראות גם את הפרטים הקטנים ביותר בלי להחמיץ את התמונה הגדולה. הוא לא מפספס דבר. בדיוק כך הוא רואה גם אנשים – קולט כל פרט, רגיש לכל הבעה ומחווה. אני צופה בו ורואה איך כפועל יוצא מהתפיסה הזו שלו מתפתחים בו אמפטיה וחמלה.
אני חושבת על הרווח מהיכולת המופלאה הזו שלו – לתפוס את העולם במלוא מורכבותו - כמה היא מעשירה את עולמו ואת עולמינו. כמה היא מרחיבה את המבט. כמעט באותה הנשימה אני חושבת גם על המחיר שיש ליכולת כזו - כל מה שהעין קולטת, עובר ישירות אל הלב. בטבע, זה שמסביבנו וזה האנושי, לצד היופי יש גם סבל וכאב. כשהכל חד ועובר את המסנן, מרגישים חשופים וקשה יותר להתגונן.
וזה מזכיר לי את ההתלבטות באיזו עמודה למקם את התכונה "רגישות"

20/09/2018

"לא מלמדים, אתה יודע,

איך להיות אמא בעולם

אני פוסעת בין המון אפשרויות

מנסה לבחור בשביל שנינו את הדרכים הנכונות" (סי היימן)

את אמא לילדים מתבגרים ובוגרים? עומדת בפני עוד שלב חדש?
הילדים מתחילים לעזוב את הבית? יש להם כבר בני או בנות זוג? ההורים שלך מזדקנים פתאום? כל אחד מהנושאים האלו מעורר כל כך הרבה רגשות, מצריך התאמות חדשות ומעורר סימני שאלה
סדנת 'שפת אם' היא בדיוק המקום בשבילך – סדנה אינטימית – 4 משתתפות בלבד - שבה תוכלי לחלוק עם אמהות אחרות שמתמודדות עם אותם הנושאים, להתלבט ביחד, לפגוש נקודות מבט נוספות, להתחבר לעצמך ולצאת מחוזקת.
בחודש אוקטובר נפתחת קבוצה חדשה. את מוזמנת להצטרף

לפרטים על סדנת 'שפת אם' היכנסי לקישור https://lp.vp4.me/gh18 גליה - 052-3264722

13/09/2018

"כי האדם עץ השדה"
השנה טיילנו בצפון מערב ארצות הברית. במדינות וושינגטון ואורגון. הרבה ירוק וכחול של ים ואגמים ונחלים, ופסגות מושלגות ופסגות מושחרות ופריחה - אין סוף של פרחים בשלל צבעים ומינים.
כשהטבע עוטף אותי מכל הכיוונים - זה אושר גדול. שקט מיוחד מחלחל לתוכי פנימה ותמיד עולה בי המשפט "שלא יגמר לעולם".
זה פסק זמן חיוני עבורי. אני מורידה הילוך ונכנסת למצב של being. מתבוננת פנימה והחוצה, מתחברת אל עצמי ואל המשפחה. מקבלת השראה מהטבע המופלא והעוצמתי. הרבה מחשבות עולות בי ובחלק מהן רציתי לשתף.
הטיול ביער הגשם olympic national park בוושינגטון היה מרגש במיוחד עבורי. 300 ימי גשם בשנה יוצרים סבך ותצורות עצים מרהיבות. הסתובבתי בתוך השטיח הירוק והצפוף הזה כשמעלי מתנשאים לגובה שנראה בלתי אפשרי עצים בני מאות שנים. את האדמה לא ניתן לראות. היא מכוסה בשרכים ובשיחים וזרעי העצים, שמבקשים לנבוט, מתקשים להגיע אליה ומוצאים קרקע פוריה על גזעי עצים שנפלו ואפילו על ענפים של עצים חיים. וכך, השורשים של העצים הצעירים מתלפפים ומשתרגים על העצים הבוגרים והזקנים, שואבים חיים מתוכם וצומחים גבוה למעלה. כמונו.
לאורך השביל נתקלתי בשורה ישרה של עצים תמירים כאילו נשתלו לאורך קו סרגל דמיוני. הם מסודרים כך כי כולם נבטו והתפתחו על אותו גזע עץ שנפל. עם השנים התפורר העץ ונעלם ורק הסדר בו הם מצויים מרמז על מה שהיה שם קודם.
חשבתי על חמשת ילדיי שדקות ספורות קודם לכן צילמתי ישובים על גזע עץ. על כך שהם ניזונים מאיתנו ההורים, נסמכים עלינו, ובעתיד, כשכבר לא נהיה, יוותרו אף הם זקופים נושאים איתם בשורשיהם את מה שינקו מאיתנו.
פגשתי בדרכי עצים בוגרים ששורשיהם השתלבו זה עם זה והפכו לאחד – עד שקשה להבחין עד הסוף מה שייך למי. וחשבתי זוגיות.
ושני עצים שהתפצלו מתוך גזע אחד צומחים זה לצד זה במקביל וחשבתי – על התאומים שלי.
ראיתי עץ נטוי על צידו, נראה כאילו הקרקע תחתיו נשמטה והוא, בחוכמתו, שלח שורש חדש הצידה שייצב אותו והחזיר לו את זקיפותו. וחשבתי על היכולת האנושית המופלאה להסתגל כמעט לכל מצב. למצוא את הכוחות הפנימיים - לשלוח יד, להיעזר ולהיתמך כדי למצוא מחדש את האיזון ולהמשיך לצמוח גם אחרי טראומה.
פגשתי את החור שנפער בהעדר. ,
הסתובבתי לי בשקט בין העצים, נותנת לעצמי להתחבר להוויה המופלאה הזו, התרגשתי והרגשתי - אנשים. "כי האדם עץ השדה" .