17/09/2026
על ליטרת הבשר שהיהודים נדרשים למסור ומדוע יש מי שנכנעים ללחץ
לא לחינם כינו יהודים רבים ברחבי העולם את השיבה באוקטובר והשנים מאז כ״סיום החופשה מההיסטוריה״. במשך כמה עשורים גדל דור, אפילו שניים, של יהודים שבאמת יכלו להאמין שהם ״לבנים פריבילגים״, שהאחריות שלהם היא לדאוג לכל האחרים, והדיבורים על אנטישמיות זה לביקורים במוזיאונים או של סבתא שכבר לא רוצים להקשיב לה.
ואז בוקר אחד קמו יהודים, במיוחד צעירים, וגילו שהם גרגור סמסא, חרק מגעיל וענק, ״רוצחי תינוקות ומבצעי רצח עם״. כלומר, בטווח זמן קצר מאוד, המחיר של הבעת סולידריות עם העם היהודי עלה בחדות. בפועל הוא פשוט חזר לנורמה ההיסטורית, אבל עבור דור או שניים של יהודים, זה נחווה כעלייה חדה מאוד במחיר החברתי, הפוליטי, הנפשי, של הבעה, ולו של מינימום, של הזדהות עם בני עמך. למעשה, עבור דור או שניים של יהודים, עצם הרעיון של הבעת סולידריות עם העם היהודי מעצם היות אדם שייך לעם היהודי נחווית כדבר שהוא לכשעצמו בעייתי מאוד (משום מה אף פעם לא בעייתי לקבוצות אחרות).
מנגד, התמורות ליהודים שמוכרים את העם היהודי As a Jew גם הן עלו מאוד - פרסומים בעיתונים יוקרתיים, מעמד אקדמי (כפי שאמרה לי פעם דוקטורנטית במדעי החברה היא יכולה לכתוב דוקטורט אנטי-ציוני בחו״ל או פוסט ציוני בארץ), וכמובן פרסים בפסטיבלים ומחיאות כפיים ממושכות.
התמורות עלו, אבל גם הדרישות עלו. במשך שנים כתבתי על האופן שבו האנטיציונות פועלת בהתאם לדינמיקה של בריונות. מחיר ההשתייכות לקבוצת ״קהילת הטוב״ היא למסור ליטרת בשר מטפורית, ( למשל ״ישראל היא מדינת אפרטהייד״) וככל שיהודי מסכים למסור ליטרת בשר כזו, הדינמיקה של הבריונות מבטיחה שהדרישה היא תמיד לליטרת בשר נוספת (ועכשיו תגיד ״ישראל מבצעת רצח עם״), כשהדרישות הולכות ומסלימות והציפייה היא ממש לטקסי דיבוק פומביים (וזה מה שראינו בונציה).
ומול הלחץ הכפול הזה - של המחיר החברתי, האישי, המקצועי הגבוה של הבעת סולידריות עם העם היהודי מחד, והתמורה של למכור את העם שלך מאידך - יש והיו תמיד יהודים שנכנעו בחרו למכור את עמם.
ועוד מילה על מי שרוצים לדמיין יהודים אלה כ״גיבורים״ ולהשוות אותם ליהודים שבמשך ההיסטוריה לחמו למען שוויון וצדק ועמדו לצד החלשים. היו יהודים רבים כאלה וגיבורים אמיתיים, כמו למשל אלו שלחמו למען זכויות השחורים בארה״ב, אבל הם לא נדרשו כמחיר התמיכה בשחורים למכור את עמם (אדרבא, קינג תיאר עצמו כציוני למשל).
חיפשתי דוגמאות שבהן יהודים שלחמו למען מטרות אלו נדרשו למכור את עמם וזה איכשהו הסתיים טוב והם יכולים באמת לומר שב״משפט ההיסטוריה״ הם עמדו בצד הצודק, ולא מצאתי. גם יהודים שהיו סוציאליסטים וקומוניסטים נלהבים כי האמינו באמת ובתמים שזו הדרך לחברה צודקת יותר, קשה לומר שמרגע שהם נדרשו לשתף פעולה עם רדיפת היהודים והיהדות הסובייטית בשם האנטי-ציונות זה הוכח כ״עמידה לצד הצדק״.
ועוד מילה על הבועה הישראלית. במשך יותר מעשרים שנה אני עוקבת אחר התהליך הזה, כותבת עליו (חפשו מאמרים ופודקאסט שלי על The Pound of Flesh), והופכת לכתובת ליהודים, במיוחד צעירים, ברחבי העולם שמרגישים בעור החשוף שלהם את הדינמיקה הזו. בישראל, שזו אחת ההצלחות של הציונות, רובנו מנותקים מהסערה העולמית, ולכן מה שאני מתארת כאן, שהוא מובן לגמרי על ידי יהודים שחיים בעולם, נתפס כהפרזה פראית בישראל.
