01/02/2013
מחשבות לשבת,
אני זוכרת את הפעם הראשונה, כאילו היתה אתמול. עמדתי במטבח, שטפתי רחצתי וחיטאתי בקבוקים. רגע של שקט פנימי. הילדים בסלון שקועים באחת הסדרות המועדפות כשלפתע אני בטוחה ששמעתי את עצמי אומרת: ״אתה הרבצת לה? או שאני מדמיינת?״
האומנם? או שדעתי נטרפה עליי אחרי שלושה לילות עם נגיעות של שינה?
ושוב שומעת ״לדבר עם הפה, בשביל מה יש כזה?״.
מישהו הקליט אותי. ללא ספק, הטון כל כך שלי, המשקל על כל מילה מדויק. בהססנות ניגשת לסלון, בכורתי בת הארבע דאז, רוכנת מעל אחיה ומסבירה לו בטון של בת שלושים כי אחותו התאומה אוהבת אותו נורא ולא עושים דברים כאלה. ועכשיו כיוון שהיא עושה להם מפגש הם צריכים להיות קשובים במיוחד...
זה היה הרגע, בו הבנתי כי בבית הזה גרים אנשים קטנים קטנים, מסתובבים להם בכל פינה, מביטים ומתבוננים, קשובים ומקשיבים רואים ולא תמיד נראים. אך מה שבטוח החושים שלהם כל כך חדים ומחודדים - הם קולטים ומפנימים, בעוד אנו ההורים כלל איננו ערים לכל המידע שעובר דרכם.
אז הבנתי, כי גם כאשר הם שקועים עמוק בתוך משחק, תוכנית טלויזיה, ציור או אפילו ככה להנאתם בוהים מהחלון של הרכב בעת הנסיעה - הם לגמרי מחוברים למה שקורה, הם לגמרי בהאזנה. נכון, לעיתים הם מצליחים לבלבל אותנו כאשר אנו שואלים והם אינם עונים, אך פתאום משום מקום הם מגלים יכולות ציטוט שלא מביישות רשמקול מקצועי של חוקר פרטי.
לא מזמן סיפרה לי אמא, כי בתה הצעירה סיפרה לסבתה, ״אמא מתלוננת לאבא שאת תמיד מעירה לה...". ״את לא מאמינה״ היא מספרת לי, ״יצאנו מחמותי, הילדה נמנמה באוטו, דיברנו ביננו לבין עצמנו, מי היה חושב בכלל שהיא מקשיבה״.
הורים יקרים,
במסגרת אחריותנו ההורית, לפחות בשנותיהם הראשונות, יש לנו מידה רבה של אחריות בנוגע לתכנים שמגיעים לאוזינהם של ילדינו, פעמים רבות הם קולטים מידע ומעבדים אותו בדרכם, עושים חיבורים והקשרים שאינם תמיד תואמי מציאות, או אף יוצאים מהקשר כוונותינו. עלינו חלה החובה להקפיד על האמירות ולעדן את התכנים שבנוכחותם נאמרים.
בשנים הראשונות לחייהם ילדינו רואים את העולם דרך העיניים שלנו ההורים. ולפיכך למשפטים רבים שאנו אומרים יש משקל, משמעות ובעיקר השלכות על מי שהם בסופו של יום בוחרים להיות. עם היותנו הורים, הפכנו מודל לחיקויים....
שבת שלום,
רוית גוטמן - מנחת קבוצות הורים ומורה במדרשה של מכון אדלר.
פורסם בעמוד מכון אדלר | Adler Institute
