17/06/2019
השבוע את רוב זמני העברתי עם גברת (נקרא לה) שושנה בת 70 לבד בארץ. עלתה בשנות ה-90 מברה"מ לשעבר. בעלה נפטר כמה שנים אחרי העליה ושתי בנות שעברו לגור בקנדה. שושנה מאוד אוהבת את הארץ ובחרה להישאר כאן למרות שהיא דיי לבד ואין לה משפחה.
שושנה לא דוברת עברית שוטפת וכל מפגש עם אנשי מקצוע מאוד מקשה עליה.
בנותיה פנו אלי בפייסבוק וביקשו סיוע.
"אמא, לא מרגישה טוב בזמן האחרון וחייבת לעבור בדיקות, אין לנו אף אחד שם שיוכל ללוות אותה ולקבוע לה תורים או לעזור בדברים יומיומיים".
למעשה גם אין עדיין צורך במטפלת והיא בכלל לא מתקרבת להגדרה "סיעודית"...
הקשר נוצר, נפגשתי עם שושנה, אישה מקסימה, הבנות סיפרו לה עלי ,במפגש הראשון קבלתי מידע על המחלה ,על הבדיקות הקרובות שהיא צריכה לעבור. היא סיפרה שעדין לא לקחה טופסי 17 ואין לה קוד גישה לאתר קופת חולים.
עם סיום הפגישה קבעתי לה ולי תור אצל רופאת המשפחה, הבנתי את הצרכים של שושנה ואת סדרי הבדיקות המתבקשות.
טיפלתי בטופסי 17, קבעתי תורים לבדיקות ולמומחים שהיא אמורה לפגוש , ואכן תוך חודשיים היתה שושנה בכל הסבב. ממנו הוחלט על המשך הטיפול בה והמשך המעקב.
במהלך הפגישות כמובן תרגמתי מעברית לרוסית ועדכנתי את הבנות על מצבה .
היום זה סופר אפשרי! ואין יותר טוב מזה שילדים עסוקים בילדים שלהם ולא בעיות של הורים מסוג זה. במיוחד מארץ אחרת וכל כך רחוקה.
