26/02/2026
"הייתי ילדה לא כל־כך מקובלת, אז היה לי זמן להתבונן סביבי. אולי בגלל זה נהייתי סופרת. אני זוכרת כל דבר מהילדות - כל תחושה, כל טעם, כל מילה שנאמרה לי." הילדה המתבוננת הפכה לסופרת הילדים האהובה יונה טפר, שחוגגת היום יום הולדת 85.
טפר היא מהילדים הראשונים של קיבוץ דפנה, ואת הנטייה לספר סיפורים קיבלה מהבית. אביה, כך היא מספרת, היה מספר סיפורים מופלא: "אם לא היה חלוץ וחקלאי - היה כנראה סופר. הוא היה מספר לנו את כל סיפורי התנ"ך, ואת החללים שהיו בסיפור, הוא מילא בעצמו. למשל אם שאול יצא לחפש את האתונות, אנחנו שמענו את כל מה שקרה לו בדרך". גם שנים אחר כך עוד ליוותה אותה הנטייה הזו שלו: "הוא היה מגיע באוטובוסים לבקר את הנכדים והם היו רצים בקיבוץ וצועקים "סבא סיפורים הגיע!". בשעת ההשכבה בבית הילדים הוא היה יכול לשבת איתם שעות ולספר להם סיפורים".
לאחר נישואיה ליגאל, עברה טפר לגור עימו בקיבוצו, יגור, ונולדו להם ארבעה ילדים. טפר עבדה שנים ארוכות בחינוך, כגננת, כמורה וכמנהלת בית ספר ותמיד הייתה רגישה למצוקות ולבעיות שהטרידו את התלמידים שפגשה. יגאל, שהיה ארכאולוג וחוקר בנוסף לעבודותיו בקיבוץ, פרסם חמישה ספרים בעצמו, ועודד אותה להוציא לאור ספרים בעצמה.
היא החלה לפרסם את ספריה בשנות ה־80 והם היו מהפכניים לתקופה - עד אז ספרות הנוער הייתה מגוייסת ברובה ושיקפה וחיזקה את ערכי הציונות. טפר הייתה בין הראשונות שכתבו ספרים על נושאים אישיים כואבים שהעסיקו בני נוער שהכירה ועד אז פשוט לא דוברו. למשל התמודדות עם מחלה קשה או מוות של הורה, כמו בספר "בקבוק הבושם של אמא" שזכה להצלחה מסחררת וגם הוסרט לטלוויזיה. "כשאני גדלתי פשוט לא דיברו על הדברים האלה" היא מספרת.
את הפופולריות של ספריה אפשר לייחס גם לכך שטפר מעולם לא ניסתה לייפות את המציאות אלא סיפרה לילדים על החיים כמו שהם, גם אם אלה נושאים שכמעט לא כתבו עליהם לגילאים הללו, כמו בריונות, רצח על רקע קנאה, פגיעה מינית בילדות ועוד. הספרים שלה ריאליסטים ולכן הסופים שלהם לא בהכרח סופרים טובים. "אמא חולה לא בהכרח מחלימה בסוף הספר - כי ככה זה בחיים. רציתי להראות לילדים איך רותמים את הכוחות היצירתיים שלהם כדי להתמודד עם הקשיים בחיים. או ילד שאמו נוצרייה [בספר "דוד חצי־חצי"] - היא הרי לא תתגייר בסוף! הוא צריך ללמוד להתמודד עם המציאות הלא נוחה. אגב, הייתה באמת משפחה כזו מיגור שנתנה לי את ההשראה, הילד שלהם למד אצלי, ושמעתי שכאשר הספר הגיע אליהם האמא בכתה שבוע".
אבל לבחירותיה היה גם מחיר: "הבחירה לכתוב על נושאים מורכבים לא הייתה פשוטה, היום כבר פחות כותבים על דברים כאלה 'כבדים', ואם כותבים אז פחות מצליחים. אבל זו העשייה שלי - אני לא לוחמנית ואני לא טובה בלצאת להפגין אז הדרך שלי היא לכתוב."
למרות שהייתה אמורה לצאת לפנסיה מזמן, רק לאחרונה סיימה את עבודתה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", אחרי יותר מ־40 שנה כעורכת ספרי ילדים ונוער. טפר זכתה בפרסים רבים ובהכרה על יצירותיה הרבות ביניהם פרס זאב (פעמיים!) על ספריה "לעזוב בית" ו"בינה נוסעת מבנימינה", בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער ובפרס סאסא סטון למפעל חיים על תרומתה לספרות הילדים והנוער הישראלית.
אחלו איתנו מזל טוב לסופרת יונה טפר, ועוד שנים ארוכות של בריאות ויצירה. וספרו לנו - איזה מבין ספריה הקראתם לילדיכן וילדותיכם?
בתמונה: טפר בחדר העבודה שלה בביתה שבקיבוץ יגור.