הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית ברוכים הבאים לעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית: www.nli.org.il
(241)

את המילים של השיר הזה אסור לנו להעלות במסגרת פוסט בפייסבוק. למרות שהוא שיר אהוב וידוע של יוצרת מוערכת, יש בו מילה שהאלגו...
25/06/2026

את המילים של השיר הזה אסור לנו להעלות במסגרת פוסט בפייסבוק. למרות שהוא שיר אהוב וידוע של יוצרת מוערכת, יש בו מילה שהאלגוריתם של פייסבוק יפסול מיד כפוגענית.

מדובר כמובן בשירה הידוע של אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד, שהשבוע נציין 124 שנים להולדתה, על הכלב הקט והגיבור שהניס את השועל בנביחותיו.

עמיר-פינקרפלד היא סופרת ומשוררת חשובה, שנודעה בעיקר בגלל שירי הילדים שכתבה והיו שגורים בפיהם של כל פעוט ופעוטה. אבל היא החשיבה את הצד הזה ביצירתה לשולי: "שירי הילדים שחיברתי הם רק שעשוע, לא משהו רציני." אמרה בריאיון. "חיברתי אותם בשביל ילדי כשהיו קטנים.. אין לי כל בעיה בחיבור שירי ילדים, אילו הכניסו אותי לבית-כלא והיתנו את שחרורי בחיבור 100 שירי ילדים - הרי הייתי משתחררת מהר מאוד."

מלבד הצד הזה ביצירתה, הייתה עמיר-פינקרפלד אישה לא שגרתית לתקופתה – מרדנית, פורצת דרך ואמיצה, שחייה הפרטיים לוו לעיתים בשערוריות שקנו לה מעריצים ושונאים, או כפי שכתבה בשיר אחר, שלא מיועד לילדים:

אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
שַׁיֶּכֶת.
אֲנִי, כְּמוֹ כָל אִשָּׁה:
מְסוּרָה.
[…]
הֵי! תֵּדְעוּ יָדֹעַ!
לֹא הִשְׁתַּיַּכְתִּי לָכֶם לְעוֹלָם
לֹא לְאֶחָד מִכֶּם!
בַּת חוֹרִין הָיִיתִי
וְאֶהְיֶה!

[כמו כל אישה | אנדה עמיר]

מיהי האישה ששירי הילדים שלה (כמו "הקיפוד", "הבובה חולה", "תרנגול אני", זה שאין לכתוב את שמו ורבים אחרים) הן קלאסיקות עבריות, אבל חייה הפרטיים שונים מהם בתכלית השינוי? מה לא ידענו על חייה המרתקים של כלת פרס ישראל לספרות? בקישור שבתגובה הראשונה תוכלו למצוא את התשובות לשאלות הללו.

אבל נחזור רגע לשיר ההוא שנאסר לשידור לפחות פעמיים: פעם אחת בסוף שנות ה-50, כאשר משרד החוץ ביקש מ"קול ישראל" שלא לשדרו כדי לא לפגוע ביחסים השבריריים עם יבשת אפריקה; ופעם נוספת לפני מספר שנים, כששוב הוסר מערוצי הילדים. והכל בגלל שם החיבה שבחרה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד לכלבלב, אי שם באמצע שנות ה-40.

איזה עוד יצירות ישראליות מעוטרות במילת הגנאי שמתייחסת לבעלי צבע עור כהה? מה קרה להן עם השנים? מה עבר שינוי ומה נדחק לקרן זווית? בקישור שבתגובה השנייה נספר לכם ולכן על כל אלה, בלווי תמונות וכריכות ספרים נדירות.

ומה דעתכם? ודעתכן? האם נכון לגנוז את כל הסיפורים והשירים עם מילים שהיום כבר אסורות בשימוש? או שמא חשוב להשאיר אותם כמות שהם ולתווך אותם לדורות הצעירים מתוך ראייה של זמן ומקום?

***
בתמונה: המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד עם כלבלב. באדיבות ארכיון גנזים.

טובה ינסון, יוצרת "המומינים" חיה בשני עולמות: האחד היה אפל ומאיים. השני היה שמח, מקבל ומוגן, אותו חלקה עם בת זוגה לחיים ...
24/06/2026

טובה ינסון, יוצרת "המומינים" חיה בשני עולמות: האחד היה אפל ומאיים. השני היה שמח, מקבל ומוגן, אותו חלקה עם בת זוגה לחיים - טוליקי פייטילה, “טוטי”. עמק המומינים נולד בשבר שביניהם. ינסון, שחיה בעולם שבו לא היה מקום לאהבתה לאישה, בראה עולם שבו לכל יצור מותר להיות שונה, אחר,, לשמור סודות, לדבר בשפה משלו, ללכן לאן שיחפוץ ותמיד לחזור כשירצה.

"במקום שהעמק פונה במתינות ומתחיל לטפס לעבר ההרים עמד בית קבור בשלג. הוא נראה כמו תלולית שלג גחמנית ובודדה עד מאד. סמוך לבית התפתל הנהר בין שולי הקרח, שחור כפחם. הזרם החזק מנע מהמים לקפוא כל החורף. אבל על הגשר לא נראו עקבות רגליים ואיש לא נע בתלוליות השלג שהרוח ערמה סביב הבית.

בתוך הבית היה חם. המוני גושי כבול בערו לאיטם בתנור שבמרתף. הירח חדר מבעד לחלון והאיר את מעטה החורף הלבן שעל הרהיטים ואת נברשת הבדולח שכסתה במלמלה. ובסלון, סביב התנור הגדול מכולם, ישנה משפחת מומין את שנת החורף הארוכה שלה."

[מתוך: "משפחת המומינים, חרף קסום", מאת טובה ינסון]

היום היינו קוראים לעולם הספרותי שבראה טובה ינסון "עולם משני" ומסווגים את הספרים לסוגת הפנטזיה לילדים. אבל בזמנו, דווקא כשהעולם מסביבה שקע באפילה גוברת והולכת, הצעירה הפינית חדת הלשון והיצירתית הפיחה חיים לראשונה ביצורים השמנמנים והלבנים. זה היה, במובן מסוים, תיאור של המפלט שהיא בנתה לעצמה ולאהובתה מפני העולם.

טובה מריקה ינסון נולדה וגדלה בפינלנד, בבית שהיה מלא ביצירות אומנות בשלבים שונים של עבודה - אביה היה פסל מוערך שיצירותיו מילאו את חדרי הבית ואמה הייתה מעצבת ומאיירת אופנה. הכישרון האומנותי שלה עצמה בלט מגיל צעיר, והוריה עשו הכל כדי לתמוך בה.

לצד פרסום ציוריה (הם פורסמו בעיתון שבו עבדה אמה כבר כשהייתה בת 14 או 15), היא הלכה ללמוד, בכל מקום אפשרי. תחילה בפינלנד עצמה, אולם כשמיצתה את האפשרויות האקדמאיות שיכלה להציע לה מולדתה הקרה והמרוחקת היא נסעה לברלין, לפריז ולאיטליה להשלים את השכלתה האומנותית. כשחזרה לפינלנד, היא פרסמה את יצירותיה בתערוכות שונות וזכתה לפרסים.

טובה ינסון הייתה הומניסטית וליברלית מאז ומעולם. כשהפינים עמדו לצידם של הגרמנים, לפני ותוך כדי מלחמת העולם השניה, היא לא היססה לפרסם קריקטורות נשכניות ובוטות נגד היטלר והנאציזם, נגד סטאלין שאיים על עיר הולדתה ממזרח, או נגד הממשלה הפינית שהייתה בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
בקריקטורות האלה הונחה אבן הפינה ליצירתה הגדולה ביותר, זו שקנתה לה פרסום עולמי, ובצדק - המומינים. בתחתית כל קריקטורה, לצד חתימתה היא הוסיפה איור קטנטן של מה שאז היא כינתה רק "טרול" - דמות עגלגלה עם פרופורציות מצחיקות. עם הזמן הוא קיבל שם חדש - מומינטרול.
בזמן המלחמה עצמה, כשהאופל השתלט על אירופה כולה והיא הרגישה כלואה בחורף הפיני הקשה, השתלט עליה פרץ יצירתיות שונה מכל מה שידעה עד אז:
"תחילה חשבתי לצייר על הדף שהיה מונח לפניי; אבל פתאום ירדה עליי השראה ממין אחר, תחושה שלא הכרתי עד אז - רצון לכתוב" סיפרה ינסון לאוריאל אופק, מי שהיה המתרגם הראשון של יצירתה לעברית. "בעוד אני מהרהרת ציירה ידי מבלי משׂים את מומינטרול הזעיר והחביב שלי... ואז בעוד אני מביטה בו קראתי בקול: מצאתי! אתה, מומינטרול שלי, תהיה גיבור סיפורי."
מעט אחרי סיום המלחמה פרסמה ינסון את הסיפור הראשון שהתרחש בעמק המומינים: "משפחת המומינים והשיטפון הגדול", זה היה הראשון (יש מי שטוענים שהוא בעצם פריקוול-הֶקְדֵם) מתוך סדרת סיפורי ההרפתקאות שכבשו את ליבם של מיליונים רבים של קוראים (ואחר כך גם של צופים), בכל רחבי העולם.
ספרי המומינים הפכו את טובה ינסון מהר מאד לסופרת הפינית הנקראת ביותר בעולם.הצלחתה סיפקה לה חופש כלכלי, אבל זה לא היה חופש מוחלט להיות היא עצמה בעיני העולם. חייה הפרטיים, ובפרט אלה הזוגיים, נשארו לעיתים קרובות מאחורי דלתות סגורות.
והייתה לה סיבה טובה.

מה הייתה "הבעיה" עם של ינסון עם בן זוגה הראשון? מתי היא התאהבה לראשונה באישה, ועד כמה שערורייתית הייתה מערכת היחסים הזו? אלו דמויות בספרי המומינים מייצגות את בני ובנות זוגה השונים, ומה היא ואהובתה לחיים עשו כדי לאפשר לעצמן חיים משותפים בתקופה שהדבר היה עבירה פלילית? את הסיפור המלא תוכלו למצוא בקישור שבתגובה הראשונה.

ב-27 ביוני 2001, לפני 25 שנים, הלכה ינסון לעולמה והיא בת 87 - ספרו לנו בתגובות איזה מומין אתם.

חודש גאווה & קריאה שמח לכולן ולכולם!

***

בתמונה: דיוקנה של ינסון כפי שהופיע על בול פיני.

"חחשבו על העולם בלי ארצות הברית. תחשבו איזה עולם היה לנו בלי המעורבות של ארצות הברית במאה העשרים בשתי מלחמות עולם. איזו ...
24/06/2026

"חחשבו על העולם בלי ארצות הברית. תחשבו איזה עולם היה לנו בלי המעורבות של ארצות הברית במאה העשרים בשתי מלחמות עולם.

איזו דמוקרטיה הייתה? איזו חירות הייתה?

תחשבו על מדינת ישראל, על מיליון עולים, האם זה היה קורה בלי העמידה הנחרצת של ארצות הברית מול הגוש הקומוניסטי?

ואיזה עולם היה לנו בכלל בלי התרומה האדירה של ארצות הברית למדע, למחקר, לרפואה, לטכנולוגיה?"

כך אמר יו"ר הספרייה הלאומית סלי מרידור באירוע החגיגי לציון 250 שנה לעצמאותה של ארצות הברית שהתקיים אמש בספרייה, ולהוקרת תפקידה והישגיה העצומים של יהדות ארצות הברית לאורך הדורות.

בקונצרט החגיגי "צלילים של חירות", ביצעו מקהלת הסטודנטים תזמורת הביג בנד ג׳אז של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, מיצירותיהם של שניים מהמלחינים היהודים-אמריקאים הגדולים: האופרה "פורגי ובס" מאת ג'ורג' גרשווין, והמחזמר "סיפור הפרברים" מאת לאונרד ברנשטיין לצד כמה פנינים נבחרות מהקלאסיקה האמריקאית.

כיבדו אותנו בנוכחותם: נשיא המדינה מר יצחק הרצוג, והממונה על שגרירות ארה"ב בישראל, מר דייוויד בראונשטיין.

יום הולדת שמח, אמריקה.

באירוע המלא והמרגש תוכלו לצפות בקישור שבתגובות.

צילומים: דור פזואלו

זה נראה מבטיח. עשרות אלפי עותקים נמכרו. אבל גם זה לא עזר. הוצאות הספרים העבריות באירופה שלפני מלחמות העולם לא הצליחו להי...
23/06/2026

זה נראה מבטיח. עשרות אלפי עותקים נמכרו. אבל גם זה לא עזר. הוצאות הספרים העבריות באירופה שלפני מלחמות העולם לא הצליחו להיות משהו מעבר לאבן דרך במסעה המפרך של ספרות הילדים העברית מקוריוז של כמה משוגעים לדבר בגולה, למרכז התחדשות השפה העברית שקם מאוחר יותר בארץ ישראל והפך לאימפריה של יצירות איכות אלמותיות.

אבל האם הייתה בכלל דרך כזו בלעדיהן?

הכל התחיל בשלהי המאה ה-19. עולמם של יהודי אירופה עמד לעלות בלהבות, שכבר ליחכו חלקים נרחבים ממנו, אבל באודסה ובוורשה, בווילנה ובווינה, ישבו גדולי הכותבים והוגי הדעות הציוניים וכתבו, תרגמו, עימדו והדפיסו - לא רק מאמרי דעה, שירים או יצירות ספרותית רגילות, אלא גם, וביתר שימת לב - סיפורים לילדים.

מה הביא אותם לעשות זאת בלהיטות ובחרדת קודש שכזו? מה הביא את ביאליק לכתיבת נאצות חריפות כל כך, או לחלופין, להשתפכות נרגשת כל כך, והכל בשל יצירות שנועדו לילדים?

עד המאה ה-18 העברית הייתה שפה שנתונה במצב שלא היה שני לו בהיסטוריה: מצד אחד, היא לא מתה: מאות אלפי יהודים, ובשיא אפילו מיליונים, הכירו אותה, ידעו לקרוא ולכתוב בה והשתמשו בה לצרכי לימוד ודת על בסיס יום יומי. ובכל זאת, אף אדם בעולם לא דיבר אותה כשפת אם, כשפת הדיבור הרגילה, היומיומית שלו. לא היו בה עד אז מילים לתאר פעולות בסיסיות, או מוצרים פשוטים כדוגמת גפרורים.

בזמן שבו החלה התנועה הציונית להפיח חיים חדשים בשפה הלא-מתה-אבל-גם-לא-ממש-חיה הזו של עם ישראל, החלו לקום, כעופות חול מרוטים מעט, רעיונות ונסיונות שונים שכוונת כולם הייתה זהה: להפוך את הילדים היהודיים - דוברי היידיש או הרוסית, הפולנית או הגרמנית - לדוברי עברית רהוטה, ועל הדרך - גם לשגריריה של השפה בקרב בני משפחותיהם וקהילותיהם.

הניסיונות הראשונים היו פרטיים: מורים שכתבו לתלמידיהם, הורים שכתבו לילדיהם, סיפורים שנכתבו והופצו בכמויות קטנות ובאיכות לשונית וספרותית שנויה במחלוקת.

הילדים שרצו לקרוא עברית נאלצו לעבוד קשה - להשיג עותקים נדירים של חוברות נוטות להתפרק או לקרוא רומנים שנכתבו במקור למבוגרים.

אבל אז, בסוף המאה ה-19, כמה פעילים ציוניים הפכו גם למו"לים, והכל השתנה.

הסנונית הראשונה הייתה חוברת אחת ויחידה שהוציא לאור בן אביגדור. הביוגרפיה המוקדמת של מי שנולד בשם אברהם ליב שַלקוביץ, ובחר לעצמו את "בן אביגדור" כשם עט, דומה להדהים לכותבים ומו"לים רבים שהגיעו אחריו: הוא נולד בעיירה ליטאית למשפחה אורתודוקסית, למד ב"חיידר" ובישיבה, נחשף לספרות "חיצונית" וחילונית, הצטרף לאגודת "בני משה", והחל לכתוב ולפרסם בשפה העברית.

אגודת הסתרים "בני משה" [שהייתה ארגון אחווה גברית, מעין "הבונים החופשיים" בגרסה ציונית ופתוחה], אליה השתייך בן אביגדור, חרתה על דגלה את טיפוח הלאומיות היהודית והשפה העברית, כהכנה להתיישבות בארץ ישראל. מייסדיה ראו בחינוך הדור החדש את המפתח להצלחה. וכך, אחת ממטרותיה הרשמיות הייתה "הוצאת ספרים קטנים להפיצם בין בני הנעורים". כלומר: היה ברור להם שהדרך לתקומה לאומית עוברת דרך ליבותיהם של בני הנוער, והדרך הישירה ביותר אל הלבבות הללו היא באמצעות סיפורים.

בשנת 1891 הוציא בן אביגדור לאור את הסדרה הספרותית הראשונה שהוקדשה לבני הנעורים, ונקראה "סיפורי השרון". למען האמת, קשה לומר בלב שלם שמדובר היה בסדרה, מכיוון שבסופו של דבר, ולמרות הכוונות הטובות והמלחמות המילוליות העזות של בן אביגדור עם מתנגדיו על דפי העיתונים העבריים, הודפסה בסופו של דבר רק חוברת אחת, עליה מתנוססת, לדראון עולם, ההכרזה "חוברת ראשונה". לא הייתה חוברת שניה.

אבל זה היה ניסיון ראשון ואמיץ לומר: יש כאן משהו שאנחנו צריכים "להרים", אי אפשר עוד להסתמך על הדפסות פרטניות או מיזמים אישיים של מורים מלאי רצון טוב או לחכות לסופרים מקצועיים שמשקיעים שנים בהפקת כתב יד ראוי לשמו. אם אנחנו רוצים שהילדים יצליחו להתחבר לשפה העברית, אנחנו צריכים לספק להם חומר קריאה. הרבה, ומהר.

מדובר היה, כאמור, בכישלון מסחרי קטלני. לשכות "בני משה" התחייבו להפיץ את הספרונים הקטנים בכמויות מסחריות, אבל רוב העותקים שהודפסו סיימו את חייהם בערימות מאובקות על מדפי הלשכות השונות, באין דורש.

מתי ואיך הגיעה הפריצה הגדולה? מי היו זוג החברים המפורסם שלקח את העניינים לידיים? למה להטו הרוחות ומה גרם לא רק לביאליק להעלות חרפות וגידופים על הכתב? הסיפור המלא על עלייתן ונפילתן של הוצאות הספרים הראשונות בערבית לילדים מחכה לכם ולכן בקישור שבתגובה הראשונה

***

בתמונה: חיים נחמן ביאליק ויעקב זיידמן יחד עם ביתם של יעקב ותום זיידמן פרויד. התמונה מתוך ארכיון בית ביאליק. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

רק כשהפך לאבא הבין מנהל החשבונות שאין לו איך ללמד את ילדיו עברית. מה גרם לו לעזוב קריירה מבטיחה ולקחת על עצמו פרויקט שאפ...
22/06/2026

רק כשהפך לאבא הבין מנהל החשבונות שאין לו איך ללמד את ילדיו עברית. מה גרם לו לעזוב קריירה מבטיחה ולקחת על עצמו פרויקט שאפתני של הפיכת השפה העברית למודרנית וקלילה?

ישראל חיים טביוב נולד ב-1858 וגדל בעיר ריגה, לטביה של היום. זו לא הייתה עיר שידועה בקהילה היהודית התוססת שלה כמו אודסה, ורשה או וילנה, ובתחילת חייו הרגילים למראה של טביוב, נראה כאילו ימשיך במסלול המתבקש לעבר חיים בורגניים וחסרי ייחוד. כנער כתב טביוב כמה פעמים לעיתונים בעברית אבל כשבגר, למד כלכלה בפוליטכניקום בעיר ופנה לעבוד כמנהל החשבונות של חברה מסחרית מקומית.

טביוב כתב למגירה שנים ארוכות, אך נרתע מלפרסם את מאמריו בעיתוני התקופה העבריים. רק בשנות ה־30 לחייו "התגבר עליו יצר־הרע של הספרות" (כפי שנכתב עליו באסופת מאמריו שיצאה לאחר מותו). מה שדחף אותו לשינוי הקיצוני היה אירוע משנה חיים, שקורה כמעט לכולנו: הוא הפך לאבא.

בילדותו ונעוריו, טביוב למד גם לימודי קודש ותורה וגם לימודים כלליים ובהם רכש את השליטה בשפה העברית. הוא קרא ספרות יפה וכנער כבר הכיר את מיטב הספרות העולמית. כשילדיו, אלגא ויצחק, גדלו, טביוב רצה להעניק להם חינוך מגוון בדומה לזה שקיבל הוא עצמו. כשחיפש עבורם חומרי לימוד בשפה העברית, מצא שאין בנמצא חומרים עדכניים ראויים.

"תוכן מקראותינו צועק: לא לילדים אני!". כתב בהקדמה למקראה "עדן הילדים", מקראה אותה כתב וערך בעצמו כשהיה בן 38 - ואותה הקדיש לילדיו. אבל לא רק ילדיו זכו ליהנות מפרי עמלו: המקראה "קלה, בסגנון טבעי חי, עליז וצוהל" כתב המוציא לאור של "תושיה" שאך זה נוסדה ושאליה שלח טביוב את כתב היד שהתקבל בהתלהבות.

בהקדמה בת 21 (!) העמודים למקראת "עדן הילדים", חשף טביוב את הכוח המניע אותו לעבודה הקשה והסיזיפית של כתיבת ספרי לימוד של השפה המתחדשת, ומבקר את שיטות הלימוד המיושנות ללימוד עברית, שיש לדעתו לעקרן מן השורש:
"חפץ אני לעזור מעט להשיב את הילדות לבני ישראל, אשר נכחדה מקרבנו זה מאות בשנים ועדיין לא שבה אלינו. חפץ אני לעזור מעט לשמור על ילדינו שלט 'יתמרמרו' בטרם מועד, ובכלל שלא יהיו לאנשים בטרם יגיע זמנם". (ההדגשות במקור). טביוב היה זה שדרש וקיים סיפור מטרתו לגרום בראש ובראשונה הנאה לקוראיו, ורק אחר כך, אם בכלל - לנפק מוסר השכל. כשפנה למלאכה של כתיבת חומרי לימוד עדכניים, הוא עשה זאת בגישה מיוחדת שבזכותה קנה לו מעריצים רבים.

בשנים שיעברו מאז פרסום המקראה הראשונה שלו לילדים, הוא יקדיש את כל זמנו, הונו וחריפות מחשבתו לפרויקט החייאת השפה העברית, ויהפוך לאחד המשפיעים בהפיכת העברית לשפה מודרנית. מי שחי כל חייו בניכר, אבל תרם תרומה עצומה לגיבוש ועיצוב העברית כשפה חיה - מצחיקה, שימושית, קלילה ויומיומית, זו שאנחנו נהנים ממנה עד היום.

ב-1908 הוא פנה לתחום העיתונות ועשה ניסיון חסר תקדים כשהוציא לאור עיתון יומי לבני נוער בעברית בשם "החבר". העיתון (המרתק, וככל הידוע גם היחיד עד עתה שיצא במהדורה יומית) כלל מאמרים, בדיחות, חידות, ופינת מכתבים מהקוראים (ילד בן 9 שמע שבישראל הוקמה גימנסיה המלמדים בה בעברית בלבד ולכן מחפש חבר שיעלה איתו ארצה).

בהמשך הפך טביוב לא רק למורה לעברית, אלא גם לפדגוג, סופר, מחזאי, עיתונאי ומתרגם לעברית. עשרות הספרים כתב ותרגם טביוב ב-62 שנות חייו. מפעל חייו היה עבודתו הסיזיפית, המתמשכת של איסוף וניסוח סיפורים משעשעים לילדים ובני נוער תרמה למעבר בין השפה העברית הישנה, הגבוהה והתנ"כית לשפה למודרנית חיה, ומדוברת.

איזה ספר הרפתקאות מפורסם תרגם טביוב לעברית? מדוע לא כתב בעצמו רומן בעברית? איך נראים חייו של נער דובר עברית בלטביה של תחילת המאה ה-20 לפי ספרו המצליח של טביוב "אגרון לבני הנעורים"?
על כל זאת תוכלו לקרוא בכתבה המלאה שבתגובה הראשונה.

את כל הכתבות בנושא הולדתה של ספרות הילדים בעברית תוכלו למצוא בתגובה השנייה.

תמונה: ישראל חיים טביוב, תצלום דיוקן שהופק בעיר ריגה, לטביה בשנת 1900. מתוך אוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית. ברקע - שער המקראה שכתב טביוב "עדן הילדים", 1896 (שהצליחה מאוד והוצאה במהדורות רבות לאורך שנים, פה משנת 1909 בהוצאת 'תושיה' בורשה).

מאות ניצולי מחנות ההשמדה, שזה עתה הגיעו למחנות העקורים, האזינו בדמעות לקונצרט חי מיצירתו של המלחין היהודי ג׳ורג׳ גרשווין...
21/06/2026

מאות ניצולי מחנות ההשמדה, שזה עתה הגיעו למחנות העקורים, האזינו בדמעות לקונצרט חי מיצירתו של המלחין היהודי ג׳ורג׳ גרשווין.

היצירה מעתיקת הלב "רפסודיה בכחול" (Rhapsody in Blue) נוגנה על ידי פסנתרן ומנצח צעיר בשם לאונרד ברנשטיין, מי שלימים יהפוך גם הוא לאחד המלחינים החשובים ביותר באמריקה של המאה העשרים. הקונצרט נחרט בתודעתם של הנוכחים לא רק כאירוע תרבות, אלא ככינון מחודש של הזהות היהודית, ניצחון הרוח על הצורר הנאצי, באמצעות המוזיקה.

הבחירה ביצירתו של גרשווין לא הייתה מקרית, משום שאחד המאפיינים הייחודיים של המוזיקה שלו, היא הצליחה לבטא תמות יהודיות, למרות שהייתה כל כך אמריקאית בו זמנית.

גרשווין נולד בשם יעקב גרשוביץ בברוקלין לאם יהודייה אמריקאית ואב יהודי שהיגר מרוסיה. כיאה לחינוך הרוסי, כבר בילדותו השקיעה המשפחה כסף רב בלימודי הפסנתר של ילדיה. את בית הספר המקצועי מעולם לא סיים, כי את הצעת העבודה המוזיקלית הראשונה שלו הוא קיבל כבר בגיל 15, כפסנתרן מלווה לסרטים.

השיר הראשון שלו פורסם בגיל 16, והקריירה שלו עלתה וצמחה בעודו מתגורר בבית הוריו, מלחין מנגינות באוטובוס, ושיריו ולחניו אט אט הפכו לחלק ממה שיכונה "ספר השירים האמריקאי הגדול", שיעובד שוב ושוב ויהפכו לקלאסיקה אמריקאית על זמנית.

גרשווין היה יוצא דופן בכך שהיה אמן שנהל שלוש קריירות במקביל, האחת כפסנתרן מחונן, השנייה כמלחין מוזיקה לסרטים, מחזות זמר והופעות קברט, והשלישית כמלחין מוזיקה קלאסית. היו מי שאפיינו את כלל סגנונו כ"איש של בין לבין", ששאב השראה ממוזיקת כליזמרים, מוזיקת ג'אז וקלאסיקות גרמניות וכולם השפיעו אלו על אלו בהרמוניה שרק הוא יכול היה להלחין.

הוא לא התייחס למוזיקת ג'אז, ומוזיקה שחורה באופן כללי, כאל "מוזיקה של שחורים" אלא ראה בה חלק מהמוזיקה האמריקאית הכללית, והיה מהראשונים ופורצי הדרך שסברו כך. הוא נהג ללכת להאזין למוזיקה בהארלם ולא הסתפק בגרסת הג'אז המרוככת שנחשבה מקובלת על לבנים בשנות העשרים של המאה העשרים.

את היצירה המפורסמת שלו, רפסודיה בכחול (Rhapsody in Blue) הוא כתב כי נותרו לו חמישה שבועות למופע, ולא היה לו מה להציג. הוא הוזמן על ידי פול וייטמן, מי שהיה "מלך הג'אז" של שנות העשרים, לכתוב קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת ג'אז. למען האמת, וייטמן חשב שגרשווין כבר כתב את היצירה והניח שרק יתקן בה תיקונים אחרונים וימסור לו אותה. אלא שלגרשווין לא היה שום דבר ביד, ותוך חמישה שבועות הוא כתב את היצירה המפורסמת שלו.

גרשווין נפטר בגיל 39 בלבד בעקבות גידול במוח, והותיר אחריו קריירה ששינתה את הפסקול האמריקאי לנצח.

לרגל ציון 250 שנות עצמאות לאמריקה יערך ביום שלישי, ח' תמוז, 23 ביוני, בספרייה הלאומית קונצרט מקהלת הסטודנטים ותזמורת הביג בנד ג׳אז של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. הם יציגו מתוך יצירותיהם של ג'ורג' גרשווין ולאונרד ברנשטיין, קטעים מתוך "סיפור הפרברים" ו"פורגי ובס", וילוו בתצוגת פריטים יחודיים מתולדות יהדות אמריקה.

קישור לפרטים ורכישת כרטיסים תוכלו למצוא בתגובה הראשונה.

*
בתמונה, אחת הכרזות מהופעותיו של ג'ורג' גרשווין, מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן.

אם תפטרו מדינאי מוכשר ותניחו אותו חסר מעש, אל תתפלאו שתקבלו את אחד מספרי ההגות המניפולטיבים ביותר בהיסטוריה האנושית.לאחר...
21/06/2026

אם תפטרו מדינאי מוכשר ותניחו אותו חסר מעש, אל תתפלאו שתקבלו את אחד מספרי ההגות המניפולטיבים ביותר בהיסטוריה האנושית.

לאחר מהפכה שלטונית בעיר פירנצה, ניקולו מקיאוולי, המחבר של "הנסיך", ומי ששמו הפך נרדף לשלטון אנוכי ואכזרי במיוחד, איבד את עבודתו בתור מזכיר החוץ. עבור אדם שחרש את אירופה לאורכה ולרוחבה בשליחויות דיפלומטיות הייתה זו מכה קשה. מקיאוולי היה משועמם.

ומדינאי משועמם הוא סכנה למדינה.

משפחת מדיצ'י ששלטה בפירנצה כמשפחה אוליגרכית זיהתה את הסכנה והחליטו להעסיק את המדינאי בדימוס, והזמינו ממנו ספרים. הם מינו אותו להיסטוריון של העיר, ושילמו לו היטב כדי שיכתוב את תולדות פירנצה. אבל יותר מכל, כדי לוודא שהוא לא יערער את שלטונם. והם ידעו מה הם עושים, כי בחצר האחורית שלהם ישב אחד הפוליטיקאים והסופרים החשובים ביותר של הרנסנס.
***

ניקולו מקיאוולי נולד בפירנצה למשפחה מכובדת אבל בעלת הכנסה צנועה, אביו השלים הכנסה כעורך דין, ואהב להוציא את כספו על ספרים. מקיאוולי הבן גדל בבית עשיר בספרים, גם אם לא עשיר במובנים אחרים. החינוך הקלאסי והכישרון שלו הובילו לכך שכבר בגיל 29 הוא זכה במשרה גבוהה בניהול יחסי החוץ של הרפובליקה של פירנצה.

זו הייתה תקופה רבת תהפוכות במה שתהפוך לארץ המגף, שסועה בין נסיכויות קטנות, ערים חופשיות ותחת כיבושים משתנים תדיר של צרפת וספרד. שלא לדבר על המתרחש בכס האפיפיורות, שבאותם ימים הגיע לכדי שחיתות מרשימה אפילו במושגי התקופה, היכן שהאפיפיור מינה את בנו, סליחה, "אחיינו" למשרות כנסייתיות בגיל 12. כל צעד לא נכון בין הכוחות הפועלים היה עשוי לעלות בחירותה של פירנצה או בצווארו של הנציג שלה.

מסעותיו של מקיאוולי בין חצרות המלכים והוותיקן הקנו לו אבחנות חדות מאוד על כוח, שליטה, ואלו האוחזים בהם. יתרה מזאת, הוא ראה את "מפעל הנקניקים" של הפוליטיקה, כפי שהיא באמת, מאחורי הקלעים, ולא כפי ששליטים הציגו את עצמם באותם הימים, כשולטים בזכות החסד האלוהי.

בשנת 1512 הרפובליקה הפלורנטינית הופלה, ומשפחת מדיצ'י שגורשה מן העיר בעבר חזרה לשלוט בפירנצה. מקיאוולי הודח מתפקידו משום שהיה מזוהה מידי עם הרפובליקה. הוא מוצא עצמו שב לבית שירש מאביו, רב עם מכורים להימורים בפונדק, קורא קלאסיקות ורחמנא ליצלן - שולח את ידו בכתיבה.

הוא כתב את ההיסטוריה של פירנצה, דיונים על ליוויוס, אבל ספרו המפורסם ביותר הוא ללא ספק "הנסיך", מעין "המדריך לשליט המתחיל".

מקיאוולי מתאר את השקפת עולמו ושיטתו להישרדות פוליטית על סמך ניסיונו, אבל יותר מכל על פי כשלונותיהם של אנשים ש"כמעט היו שם". הוא מנתח שליטים שונים ואת הבחירות שלהם, כשאחד מאלו שזכו לניתוח ארוך ומרתק היה צ’זארה בורג’ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי, שמקיאוולי פגש במסגרת שליחויותיו.

לתפיסתו טבע האדם אנוכי, שאפתי, בוגדני ומפוחד. לכן השליט לא יכול להרשות לעצמו טוהר מידות מוחלט.

הוא מבדיל בין מוסר אישי ומוסר של שליט, ומעמיד את שרידותו של השלטון והשליט מעל לשיקולים אתיים או דתיים. גם אם האמירות הללו צורמות מאוד לאוזניים מודרניות, הרי שלאור התקופה בה מקיאוולי חי ופעל יש בהן הגיון - חוסר היציבות השלטונית אז היה גורם קטלני, מאוד עבור הנתינים, שהיו צריכים לשנות נאמנויות וסבלו מטיהורים פוליטיים בכל פעם שהשלטון התחלף.

לבסוף, היו מי שקראו את "הנסיך" אף כבסיס ללאומיות האיטלקית העתידה להתעורר כמה מאות שנים מאוחר יותר: בפרק האחרון הוא מסכם את ספרו בתחינה או קריאה לשליט איטלקי שיסלק את הכובשים מעל אדמתה, וייאחד אותה לממלכה אחת יציבה. ועל כן, "הנסיך" היה מעין ניסיון או הצעה לפעולה עבור מי שעשוי לגדול לתוך נעליו של שליט שעשוי להביא יציבות לכלל איטליה.

מקיאוולי עצמו לא זכה לאותה יציבות לה ייחל. את "הנסיך" הוא כתב כניסיון למציאת חן בעיני בני משפחת מדיצ'י, אבל אלה לא נטו לו חסד מעבר לכישורי הכתיבה וההגות שלו, שנחשבו יוצאי דופן כבר בחייו. לבסוף הוא מת בפירנצה ב־21 ביוני 1527, בלי שזכה לראות את ההשפעה של ספרו על עולם הפוליטיקה.

ב-5 באפריל 1960 יצא פיטר פן בן ה-63 ממלון רויאל קורט, חצה את הכביש, ירד במדרגות המוליכות לרכבת התחתית והשליך עצמו אל פסי...
18/06/2026

ב-5 באפריל 1960 יצא פיטר פן בן ה-63 ממלון רויאל קורט, חצה את הכביש, ירד במדרגות המוליכות לרכבת התחתית והשליך עצמו אל פסי הרכבת. שמו האמיתי של הקופץ אל מותו, פיטר דייוויס, נקשר קשר טראגי ובל יינתק בשם שהעניק לו הסופר והמחזאי הסקוטי ג'ימס מתיו בארי - פיטר פן.

האם מאחורי סיפור הילדים המתוק הסתתרה מציאות פחות מתוקה? זהירות - גם המשך הסיפור שלפנינו איננו מרנין כלל וכלל:

הטרגדיה הגדולה התחילה עשרות שנים לפני כן, כאשר הסופר והיוצר של "פיטר פן", ג'יימס מתיו בארי, היה רק בן שש: אחיו דויד, בבת עינה של אימו, איבד בגיל 13 את חייו בתאונת סקי. "אני גדל משנה לשנה ודויד נשאר באותו הגיל", אמר הסופר לימים.

בבגרותו עבר בארי ללונדון, ויום אחד ב-1897, פגש בחמשת ילדי משפחת לאוֹלין-דיוויס. תודות לקשר המיוחד איתם ולהשראה שנתנו לו, כשהמריא על כנפי הדמיון והמציא להם סיפורים על עצמם, כתב בארי את המחזה "פיטר וּוונדי" שיעשה לימים לספר האהוב "פיטר פן".

אבל "פיטר פן" של בארי לא היה ספר ילדים מתוק: בתחילה כיכבה בסיפור דמות אחת, דמותו של מלך הילדים, בן אנוש שמתנהג כמו שדון יער: פיטר פן שקם יום אחד ומגלה שהוא יכול לעוף, כך שבתום מסע של מספר ימים, מגיע פיטר אל Neverever Land.

בהערכה שמרנית הורג פיטר פן בספר חמש עשרה דמויות העומדות בדרכו. וכשמבקשים הילדים האבודים לחזור עם אימם המאמצת וונדי לעולם המבוגרים, נתקף הילד זעם ומסרב לתת לילדים לעזוב. מעט מאוד מזה שרד בסרט של דיסני, והילד הגחמני, הנקמני והאגואיסטי מהספר מתגלה בסרט כילד חמוד שבעיקר אוהב לחלק פקודות.

אבל ייתכן שניצני האפלה שבספר חדרו גם למציאות העגומה - שאר ילדי משפחת דיוויס, סבלו לא מעט מהמורשת שנכפתה עליהם וגם חייהם היו עצובים וטראגיים: הבן הבכור ג'ורג', נספה במלחמת העולם הראשונה כשהוא רק בן 21; מייקל השליך את עצמו לנהר התמזה והתאבד עם בן זוגו, כשהוא רק בן עשרים ופיטר, כאמור, השליך את עצמו מתחת לגלגלי הרכבת התחתית בלונדון.

"לו רק היה שמי ג'ורג', או ג'ק, או מייקל, או ניקולס", אמר פיטר דיוויס פעם, "כמה דברים נוראים היו נחסכים ממני". מחר הוא יום פטירתו של ג'יימס מתיו בארי, שמצד אחת הביא אושר, שמחה ועונג למיליוני ילדים ברחבי העולם, ומצד שני הוא והמוזות שלו חיו חיים מלאי עצב וכאב.

בתגובה הראשונה תמצאו את הסיפור המלא מאחורי טרגדיית "פיטר פן".
***
בתמונה: הצד היפה של "פיטר פן". איור מתוך "פיטר פן" בתרגום לעברית משנת 1966, תרגמה: ורה ישראלית, אייר: גיו פין.

בשנת 1869, על גדות נהר האורנג’ בדרום אפריקה, הבחין רועה צאן צעיר באבן יוצאת דופן שנצצה באור השמש. הוא הרים אותה, מתוך סק...
17/06/2026

בשנת 1869, על גדות נהר האורנג’ בדרום אפריקה, הבחין רועה צאן צעיר באבן יוצאת דופן שנצצה באור השמש. הוא הרים אותה, מתוך סקרנות, ולא ידע שבידיו מונח יהלום גולמי במשקל חריג של כ־84 קראט. אחד היהלומים היקרים ביותר מאז ומעולם.

מאוחר יותר תיחתך האבן ליהלום במשקל של כ־48 קראט, שייקרא בשם: “כוכב דרום אפריקה” או “יהלום דאדלי”.

הרועה מכר את האבן לחוואי מקומי בשם שאלק ואן ניקרק תמורת 500 כבשים, עשרה ראשי בקר וסוס אחד. ואן ניקרק לא היה רק עוד חוואי מזדמן. שנים קודם לכן הוא כבר רכש יהלום אחר מנער בשם ארסמוס ג’ייקובס, שמצא אבן נוצצת בזמן משחק על גדות אותו נהר. אז, כמו עכשיו, איש כמעט לא הבין מה הסיפור של האבנים הנוצצות. חוץ מואן ניקרק.

הפעם, כבר לא היה ספק: משהו גדול בהרבה מתחיל להתרחש בקרקעית הנהר.

ואכן, ואן ניקרק מכר את האבן לאחים לילינפילד – משפחת סוחרים יהודים ידועה שהיו בעלי חנות גדולה בהופטאון. ומשם החלה האבן מסע מהיר, כמעט חסר מנוחה: מיד ליד, ממדינה למדינה, עד שהגיעה לאנגליה ושם היא נרכשה בידי הרוזנת מדאדלי, שהפכה אותה לתכשיט מפואר ולאחת האבנים המדוברות של התקופה הוויקטוריאנית.

אבל הסיפור האמיתי לא היה רק האבן עצמה. בתוך שנים ספורות התברר שזו לא תגלית בודדת, אלא סימן למשהו רחב בהרבה: מרבצי יהלומים עצומים בדרום אפריקה. בתוך זמן קצר החלה 'בהלת היהלומים' - עשרות אלפי מחפשים זרמו לאזור, אוהלים קמו בן לילה, והאדמה הפכה למגנט אנושי חסר שליטה. כך נולדה העיר קימברלי, ולצידה אחת מתעשיות הכרייה הגדולות והחשובות אבל גם האכזריות של המאה ה־19.

היהלומים כבר לא היו רק אוצר מקומי. דרום אפריקה הפכה במהירות למוקד העולמי של שוק היהלומים. האבנים הגולמיות זרמו אל מרכזי המסחר והליטוש הגדולים של התקופה: אמסטרדם, לונדון ובהמשך אנטוורפן.

ובתוך המערכת הזו הופיע דפוס קבוע: רשתות סחר צפופות, מבוססות אמון, קרבת משפחה וקשרים ארוכי שנים שבמרכזם היו היהודים דומיננטיים במיוחד - כסוחרים, מתווכים ומלטשי יהלומים.

במשך מאות שנים התפתחו בקהילות יהודיות באירופה מיומנויות ייחודיות בתחום האבנים היקרות, לעיתים קרובות מתוך מציאות שבה אפשרויות תעסוקה אחרות היו מוגבלות. וכך, כשהשוק העולמי התפוצץ סביב קימברלי, הם כבר היו שם.

על התשתית הזו תקום בהמשך אימפריית היהלומים החשובה והגדולה בעולם - תאגיד היהלומים דה בירס, שהיה במשך עשרות שנים בבעלות משפחת אופנהיימר (נכון. גם היא משפחה יהודית). התאגיד ריכז כוח חסר תקדים: שליטה בהיצע, שליטה במחירים, ושליטה – אולי החשובה מכל – באופן שבו העולם מדמיין וממתג יהלומים. בשיאו של התהליך הזה פרסם התאגיד את אחת הסיסמאות המפורסמות בהיסטוריה של הפרסום: “יהלום הוא לנצח”. רעיון אחד, פשוט לכאורה, שחיבר בין יהלום ואהבה נצחית.

וכך, מה שהחל כרגע מקרי של רועה צאן אלמוני על גדת נהר בדרום אפריקה, הפך בתוך פחות ממאה שנה לאחת מתעשיות היוקרה המשפיעות והחשובות בעולם ולמיתוס תרבותי.

מה יש בתעשייה הזו שמשך אליה קהילות יהודיות במשך מאות שנים? איך נוצרו הרשתות הסגורות שנשענו על אמון, זהות וקשרים? והאם הסוחרים ההודים תופסים היום יותר ויותר את מקומם של סוחרי היהלומים היהודים באנטוורפן, רמת גן וניו יורק?

בפרק חדש בהסכת הספרנים, משוחחת ורד ליון-ירושלמי עם ההיסטוריון והמרצה ללימודי עבודה פרופ' דוד דה פריס, על הסיפורים שמאחורי הקשר ההיסטורי ההדוק בין יהודים ליהלומים: ממגורשי ספרד ופורטוגל, דרך יהלומים ששימשו אמצעי הישרדות בזמן השואה, ועד “יהלומי דמים” שמימנו מלחמות אזרחים וסחר עולמי ציני ואכזרי.

הפרק החדש מחכה לכם ולכן בקישור שבתגובה הראשונה. האזנה נעימה!

***
צילום: יוסי רוט, 1975. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הוא גדל בארמון הקיסר אדריאנוס אבל השאיר הכל מאחור, גרם למשמר הקיסרי להתגייר, העלה באוב את רוחותיהם של שונאי ישראל הגדולי...
16/06/2026

הוא גדל בארמון הקיסר אדריאנוס אבל השאיר הכל מאחור, גרם למשמר הקיסרי להתגייר, העלה באוב את רוחותיהם של שונאי ישראל הגדולים ביותר בתקופתו, התגיייר בעצמו וכתב את אחד התרגומים החשובים ביותר לתנ"ך. או כך לפחות הגדות חז"ל מתארות את דמותו של אונקלוס הגר.

יש המייחסים את מוצאו של אונקלוס למשפחת הקיסר אדריאנוס או לחלופין בן אחותו של טיטוס, אבל תמימות הדעים היא שהוא נולד וגדל באריסטוקרטיה הרומאית הגבוהה ביותר, וזכה להשכלה רחבה ולכל הטוב שהאימפריה הרומית יכולה להציע לאזרחיה. דווקא לכן העובדה שהאריסטוקרט הצעיר בחר להתגייר הייתה כמעט יריקה בפניו של הקיסר.

חז"ל מספרים שאונקלוס ברח מפני זעמו של דודו הקיסר אל ארץ ישראל והעדיף ללמוד תורה כיהודי חסר כל מאשר להיות נסיך רומאי עשיר. הקיסר שלח בעקבותיו פלוגת חיילים, אך כאשר הם הגיעו כדי להשיבו לרומא הוא מציג את היחס המיוחד בין עם ישראל לאלוהים, שלמרות שכדרך הטבע החיילים שומרים על המלך - הרי שהמזוזה היא דרכו של מלך מלכי המלכים לשמור מבחוץ על אנשיו היושבים בתוך בתיהם. לפי הסיפור, הפלוגה הרומאית מתגיירת בעקבות דבריו, וכך גם הפלוגה הבאה, וזו לאחריה. עד שהקיסר מתייאש ומפסיק לרדוף אחרי אחיינו הסורר.

סיפור אחר במסכת גיטין מתאר שכאשר התלבט אונקלוס האם להתגייר הוא העלה באוב את טיטוס, בלעם, ואת "פושעי ישראל" (או בחלק מהגרסאות, את ישו הנוצרי). הוא שואל אותם מה עמדתם על עם ישראל דווקא משום שהם נאבקו בו, והאם כדאי לו להתגייר?

הבחירה בשלושת הדמויות הללו אינה מקרית. טיטוס הוא דימוי או סמל לכוח הפיזי הגשמי בעולם הזה, בלעם לעומת זאת מבטא כוח רוחני אך חיצוני, או אם נרצה הפוטנציאל ההרסני של הרוחניות. וישו (או פושעי ישראל) מבטא דבר מה אחר - דמויות שאומנם נתפסות כשליליות אבל הן עדיין "משלנו" ולכן יש לעמדתן חוכמה או הבנה שאין לשניים הראשונים. אגב, מעניין לראות שהיחס של חז"ל בסיפור הזה כלפי ישו (שככל הנראה אינו ישו ההיסטורי) הוא כמעט יחס משפחתי כלפי קרוב משפחה שזכה לגדולה מפוקפקת, בסגנון "הבן של מרים השכנה והשטויות שלו".

שלושתם מסכימים על כך שלישראל מעמד חשוב בעולם האמת, אולם משיאים לאונקלוס עצות שונות בנוגע למסע הרוחני שלו. טיטוס מסכים שבעולם הבא ישראל חשובים, אך משום שהמצוות רבות וקשות הוא ממליץ לאונקלוס לרדוף את עם ישראל כדי לעלות לגדולה בעולם הזה. בלעם גם הוא מכיר בחשיבותם של ישראל אך ממליץ לאונקלוס לשמור מרחק. לעומתם ישו הנוצרי (או פושעי ישראל) אומר לו שכדאי לו לדרוש את טובתם של ישראל ולא לגעת בהם לרעה. בנוסף הסיפור מתובל בתיאורי הייסורים של שלושתם בעולם הבא.

שני הסיפורים הללו מציירים דמות של אדם משכיל ובעל יכולות רטוריות מרשימות, שלא לדבר על המימד הפולמוסי שבדמותו של הנסיך הרומאי שמצא את האמת דווקא אצל האומה שמשפחתו החריבה את המקדש שלה.

כל אלו סיפורים שמידת אמיתותם שנויה במחלוקת, אבל הייחוס החשוב ביותר בדמותו של אונקלוס הוא דווקא התרגום של התנ"ך לארמית. תרגום אונקלוס מתאפיין בכך שהוא נשאר צמוד יחסית לטקסט העברי אבל בכל מקום בו ישנו חשש להאנשה של האל (כמו הביטויים 'יד אלוהים' או 'חרון אף ה'") הוא משתמש בחלופות כדי למנוע חוסר הבנה תיאולוגי. התרגום המיוחס לאונקלוס היה חשוב במיוחד במאות הראשונות לאחר הספירה משום שהיהודים שיצאו לגלות התקשו יותר ויותר לקרוא ולהבין את העברית, ומשום שארמית הייתה הלינגואה פרנקה (האנגלית של אותו הזמן) התרגום הפך עד מהרה לשער חשוב בהכרותם של יהודים את המורשת שלהם.

אז בין אם אונקלוס בן קלונימוס אכן התייעץ עם בלעם לפני ששריין לעצמו תור למוהל או לא, תרגום אונקלוס זכה למעמד שאין לו אח ורע במסורת היהודית. עד כדי כך שגם היום יש הנוהגים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום", כלומר לקרוא את פרשת השבוע שלוש פעמים, פעמיים בעברית ועוד פעם בארמית בתרגום אונקלוס.

תרגומים הם לא רק מעבר בין השפות אלא הם תמיד פרשנות בפני עצמה, ולתרגומי התנ"ך והביבלייה הנוצרית הייתה חשיבות עצומה בעיצוב התודעה הדתית של מיליוני אנשים מסביב לעולם. ביום שלישי, ה-2 ביוני, נפתחה בספרייה הלאומית התערוכה "קריאות שונות: תרגומי התנ"ך" בה יוצגו כתבי יד נדירים וייחודיים של התנ"ך ותרגומיו, כמו הדפוסים הראשונים של תרגום השבעים, כתבי יד של הוולגטה, ואף תרגומים של התנ"ך לשפות נדירות בימינו אנו.

קישור לפרטים ורכישת כרטיסים תוכלו למצוא בתגובה הראשונה.

**
התקשנו למצוא תמונה של אונקלוס, שחי במאה הראשונה לספירה, אז העלנו לבינה המלאכותית פסל של הקיסר אדריאנוס ושאלנו אותו איך היה נראה האחיין שלו. התוצאה לפניכם.

Address

רחוב קפלן 1 (כניסה ראשית)
Jerusalem
9195015

Opening Hours

Monday 09:00 - 20:00
Tuesday 09:00 - 20:00
Wednesday 09:00 - 20:00
Thursday 09:00 - 20:00
Friday 09:00 - 13:00
Sunday 09:00 - 20:00

Telephone

+972747336336

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when הספרייה הלאומית posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Organization

Send a message to הספרייה הלאומית:

Share

Category