הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית ברוכים הבאים לעמוד הפייסבוק של הספרייה הלאומית: www.nli.org.il
(240)

מוצאי יום כיפור, 1927 - לאקרנים עולה הסרט העלילתי המדבר הראשון בעולם. בשיאו נשמע "כל נדרי" בקולו של חזן, המחזן את התפילה...
17/09/2026

מוצאי יום כיפור, 1927 - לאקרנים עולה הסרט העלילתי המדבר הראשון בעולם. בשיאו נשמע "כל נדרי" בקולו של חזן, המחזן את התפילה היהודית העתיקה. כן, כן, הסרט שפתח את עידן הקולנוע המדבר לא סיפר על נשיא אמריקאי, או על קרב הרה גורל, או על בלש שנאלץ לפתור פרשת רצח סבוכה כנגד כל הסיכויים, או על המערב הפרוע ואפילו לא על גיבור־על שמציל את העולם ברגע האחרון ממש. באופן מפתיע, מדובר דווקא על סרט יהודי מאוד, שאחת מהסצנות המרכזיות בו מתרחשת ביום הכיפורים.

במרכזו של הסרט עומדת משפחת רבינוביץ', משפחה יהודית מניו־יורק, זוג הורים שהיגרו ממזרח אירופה ולהם ילדים שנולדו בארצות הברית. אב המשפחה הוא חזן שמתגאה בכך שהמשפחה היא משפחת חזנים כבר 5 דורות, ומייעד את בנו, ג'קי, שיירש את תפקידו ויהיה הדור ה־6 לחזנות. אבל ג'קי נוהה דווקא אחר סגנון המוזיקה החדש ששטף את ארצות הברית בשנות ה־20 של המאה ה־20 – הג'אז – וחולם להיות זמר ג'אז על במות ברודווי. בשיאו של הסרט האב גוסס במיטתו, ובבית הכנסת מחכים לחזן שיוביל את התפילה ליום הכיפורים, ובברודווי נכבים האורות לקראת הופעתו של ג'קי – בדיוק אז – נשמעת תפילת "כל נדרי".

מדוע כשהוליווד בחרה להדגים את הכוח שיכול להיות לסרט שכולל גם דיבור וגם שירה של שחקנים, ולעבור מעידן הראינוע (הקולנוע האילם) לעידן הקולנוע – היא בחרה לעשות זאת דווקא עם סרט שבמוקדו תפילה יהודית של הכיפורים?

"זמר הג'אז" נחשב לאבן דרך בתולדות הקולנוע: הסרט העלילתי הראשון באורך מלא ששילב דיבור מסונכרן עם התמונה. הסרט כלל גם קריצה לעובדה הזו, ובתחילת הסרט, כשנשמע קולו של הגיבור אומר "Wait a minute, wait a minute. You ain't heard nothin' yet."

הקהל שצפה באולם אכן לא שמע דבר כזה קודם לכן.

למרות זאת, רוב־רובו של הסרט עדיין התנהל כסרט אילם, והדיאלוג המסונכרן שבו נמשך דקות ספורות בלבד. אבל שיאו של הסרט נבנה לא סביב דיאלוג, אלא דווקא סביב תפילה: תפילת ׳כל נדרי׳, שנשמעת בסופו של הסרט.

זה הספיק. הסרט היה הצלחה מסחרית ענקית, וזו הוכיחה לתעשיית הקולנוע שסרטים מדברים יכולים להיות הרבה יותר מסתם גימיק.

אבל לפני ש"זמר הג'אז" היה סרט מצליח, הוא היה מחזה שנכתב על ידי יהודי שנולד למשפחת מהגרים ממזרח אירופה, סמסון רפאלסון. רפאלסון נולד במרץ 1894 בניו־יורק למשפחה יהודית. ב־1917, הוא היה סטודנט צעיר באוניברסיטה באילינוי כשאל האוניברסיטה הגיע אל ג'ולסון. חוץ מלהיות מכוכבי הבידור הגדולים של ארצות הברית, היה אף ג'ולסון מהגר יהודי יליד ליטא של ימינו – שם נולד כאַסאַ יואלסאָן. כשג'ולסון החל לשיר מול הסטודנטים, רפאלסון שמע משהו מוכר. לימים סיפר שהמחשבה הראשונה שעלתה בו הייתה: "אלוהים, זה לא זמר ג'אז – זה חזן!"

בעקבות המפגש הזה, רפאלסון כתב סיפור קצר בשם The Day of Atonement ("יום הכיפורים") שפורסם ב־1922. בעקבות ההצלחה של הסיפור, רפאלסון הרחיב אותו למחזה בשם The Jazz Singer. המחזה עלה בברודווי ב־1925, והפך להצלחה ענקית.

איך קרה שהסרט שהביא להוליווד את בשורת הסאונד עסק דווקא בבנו של חזן? איך קיבלו את הסרט בקהילה היהודית בארצות הברית וביישוב היהודי? למה בימינו הסרט נחשב לשערורייתי בארצות הברית ונדחק הצידה? בתגובה הראשונה תוכלו לקרוא על אחת הפעמים בהם הוליווד היהודייה שינתה את ההיסטוריה של תעשיית הסרטים.

כתיבה וחתימה טובה לכולנו!
****
בתמונה: החזן מוביל את תפילת "כל נדרי" ביום הכיפורים בסרט ההוליוודי "זמר הג'אז", 1927 (צילום מסך מתוך הסרט).

הַשָּׁמַיִם מִשְׁתַּנִּים לְעֵינֵי הַחַקְלָאִים | הַשְּׁכֵנִים מִתְכּוֹנְנִים לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים | מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב...
16/09/2026

הַשָּׁמַיִם מִשְׁתַּנִּים לְעֵינֵי הַחַקְלָאִים | הַשְּׁכֵנִים מִתְכּוֹנְנִים לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים | מִישֶׁהוּ חוֹשֵׁב עָלֶיךָ וְרוֹשֵׁם אֶת מַעֲשֶׂיךָ.
בּוֹא הַבַּיְתָה בִּמְהֵרָה, עִם הָרוּחַ הַקְּרִירָה.

מַנְדָּרִינוֹת מַבְשִׁילוֹת
בַּפַּרְדֵּס בְּמוֹעֲדָן.
הַמּוֹרוֹת מִשְׁתַּעֲלוֹת
וְהוֹלְכוֹת לִישֹׁן מֻקְדָּם.

כְּבָר רָאִיתִי נַחֲלִיאֵלִי
וְאוּלַי זֶה רַק נִדְמֶה לִי
עוֹד חַמְסִין נִשְׁבַּר אֶתְמוֹל
תָּם הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל.

מַה יִּקְרֶה וּמַה יַּחֲלֹף?
שׁוֹאֲלִים הַכַּתָּבִים,
כְּשֶׁלְּאֹרֶךְ כְּבִישׁ הַחוֹף
מִתְיַצְּבִים הַחֲצָבִים.

מַה בְּעִתּוֹנֵי הָעֶרֶב
מְבַשֶּׂרֶת הַכּוֹתֶרֶת?
בּוֹא הַבַּיְתָה בִּמְהֵרָה
עִם הָרוּחַ הַקְּרִירָה.

["שיר תשרי" מילים: רחל שפירא. לחן: דני עמיהוד]

נראה כאילו הלחן של "שיר תשרי" מתאים ככפפה ליד למילים הרגישות והעדינות של רחל שפירא, אבל זהו לא גלגולו הראשון של השיר. למעשה, כשחוה אלברשטיין שמעה אותו לראשונה, הוא הושר במילים שונות לגמרי.

אלברשטיין שמעה את השיר "מי יתפוס כוכב נופל" במקרה, ברדיו. היא מיד התאהבה במנגינה, חשבה שמגיעות לה מילים אחרות. היא פנתה לשותפה ותיקה ליצירה, רחל שפירא, שכתבה ללחן מילים חדשות ואלברשטיין הקליטה את "שיר תשרי" לאלבומה "התבהרות", שיצא ב-1978.

ומה עם השיר המקורי, אתם שואלים? את מילות השיר המקורי כתב יורם טהרלב ללחנו של דני עמיהוד, הוא בוצע על ידי שלישיית "לא אכפת להם", שעמיהוד היה חבר בה. השיר, שיצא בשנת 1971, לא זכה אז להצלחה.

גם גרסתה של שפירא וגם מילותיו של טהרלב התייחסו לשנה שחלפה. אך בעוד שפירא כתבה על הסתיו, חילופי העונות והימים הנוראים, הגירסה של טהרלב גוללה את רחשי ליבו של גבר למוד אכזבות, שאיבד את אמונו בנשים. וכך כתב טהרלב:

מי יתפוס כוכב נופל
או ציפור במעופה
בוא למדני איפה היא
השנה אשר חלפה.

בוא למדני והראה נא
איך לצוד בים סירנה.
בוא למדני אם אפשר
בשביל מה להיות ישר.

אם תוכל נסה אתה
לחפש את התשובות
צא עכשיו אל המסע
כשרגלייך עוד טובות.

כשתשוב כפוף למטה
תספר לי אם מצאת
בעולם אישה נאה
שהייתה גם הגונה.

אם תמצא אחת כזאת
כתוב לי תיכף על הלב,
אם כי אנוכי מזמן
כבר נלאיתי מחפש.

כשתכתוב את האיגרת
בוודאי תספיק הגברת
בלי בושה לבגוד בך
עם חבר אחד שלך.

עמיהוד סיפר בראיון לדודי פטימר שלא היה מאושר מכך שאלברשטיין החליפה את מילות השיר בלי לבקש את אישורו, אבל שהוא "נותן לה קרדיט בגלל שהשיר הפך לקלאסיקה בזכותה וזכה להרבה גרסאות".

***
הימים הנוראים בעיצומם, הסתיו בדרכו אלינו - ספרו לנו בתגובות איזה שירים ישראלים יפים מביאים אליכם ואליכן את הרוח הקרירה.

בקישור שבתגובה הראשונה תוכלו למצוא את הגרסה המקורית לשיר, בתגובה השנייה את גרסתה של אלברשטיין.
***
בתמונה: חוה אלברשטיין, 1971, הופעה של חוה אלברשטיין בגבע. מתוך ארכיון קיבוץ גבע

"בכל בחירה אנו כותבים שורה. בכל תגובה לכאב, בכל מעשה חסד שאיש לא ראה, בכל מילה שאמרנו ובכל מילה שיכולנו לומר ולא אמרנו, ...
15/09/2026

"בכל בחירה אנו כותבים שורה. בכל תגובה לכאב, בכל מעשה חסד שאיש לא ראה, בכל מילה שאמרנו ובכל מילה שיכולנו לומר ולא אמרנו, אנחנו משתתפים בכתיבת הספר שבו ייקראו חיינו.

"אין פירוש הדבר שאדם הוא המחבר היחיד של סיפורו. איננו בוחרים היכן להיוולד, אילו כישרונות נקבל, איזה כאב יפקוד אותנו או מה יעשו לנו אחרים. דפים רבים בסיפורנו נמסרים לנו כשהם כבר כתובים. אבל אנחנו שותפים בכתיבה. בין מה שניתן לנו לבין מה שאנחנו עושים בו נמצא המרחב האנושי של החירות."

לקראת הימים הנוראים, חזרנו לאחד האתוסים היהודיים המרכזיים כדי לנסות ולהבין למה אנחנו מברכים בחתימה טובה? מי חותם עלינו והיכן? איפה נשמרות כל החתימות הללו, שאמורות לשנות את גורלנו? והכי חשוב, למה האל הכל יכול צריך תיעוד כתוב?

באופן לא מפתיע, הדבר קשור בספרים, בתיעוד, ובזיכרון.

באתוס היהודי, הארכיון הראשון בעולם בכלל לא נפתח על פני האדמה. הוא הוקם בשמיים, ולפי שלל האזכורים שלו במקורות היהודיים, ברור לשם מה הוא נועד.

האנושות זקוקה לספריות ולארכיונים כדי לנטוע יתד בעבר, כדי להשיג חלק מהותי בעיצוב הזהות שלה. את הצורך האנושי הבסיסי הזה מבטאת היהדות למן בראשיתה, ואחת הדוגמאות המרכזיות לכך מתרחשת בעשרת ימי התשובה בין ראש השנה ליום כיפור. אם בארץ יש שבוע הספר, בספרייה של מעלה יש עשרה ימי ספר. בראש השנה הספרים נפתחים. ביום הכיפורים הם נחתמים. ובין הפתיחה לחתימה עומד האדם.

וכך מתאר התלמוד:

״שלשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים״.

הצדיקים, אומר רבי כרוספדאי בשמו של רבי יוחנן, נכתבים ונחתמים מיד לחיים; הרשעים נכתבים ונחתמים למיתה; ואילו הבינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו, נכתבים לחיים; לא זכו, נכתבים למיתה.

אם אי פעם תהיתם מהיכן הגיע אלינו האיחול ״כתיבה וחתימה טובה״ ואיך חתימה וכתיבה קשורות לשנה החדשה, התשובה היא, שאנחנו מאחלים זה לזה שהשם שלנו ייכתב בספר הנכון, ושהכתיבה תיחתם לחיים.

דימוי הספרים הנפתחים נעשה מוכר כל כך, עד שקל להחמיץ עד כמה הוא נועז. עוד לפני שלמדה לקרוא, יודעת הילדה בגן שכדאי להיות רשומה בספרם של הצדיקים. אבל מדוע יש בשמים ספרים בכלל?

חיים מאיר נריה, אוצר אוסף היהדות על שם חיים וחנה סלומון בספרייה הלאומית, חוזר איתנו אל האתוס הזה, בודק איך ספרים, ספריות, ארכיונים ואפילו פנקסנות מתחשבנת מופיעים במקורות היהודיים, ומנסה להבין מהעושים עם אותה ספרייה של מעלה, ואיפה אנחנו, בני האדם, משתתפים בכתיבה. הטור המלא נמצא בקישור שבתגובה הראשונה.

שנה טובה! כתיבה וחתימה טובה לכולנו!

****
בתמונה: נערה (אנחנו חושבים שזו דליה רביקוביץ', האמנם?) בכנס פעילים ארצי של מפלגת "אחדות העבודה- פועלי ציון", 1955. צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון בנו רותנברג, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

הוא נולד וגדל בקייב והפך לאחד מאבות המוזיקה האוריינטלית החדשה בארץ; אלברט אינשטיין אמר "שאין עולה עליו בתור אמן הקומפוזי...
15/09/2026

הוא נולד וגדל בקייב והפך לאחד מאבות המוזיקה האוריינטלית החדשה בארץ; אלברט אינשטיין אמר "שאין עולה עליו בתור אמן הקומפוזיציה המזרחית"; ביאליק אמר על המוזיקה שחיבר שהיא העלתה "את הזימרה העממית העתיקה למדרגת תפארת", וטשרניחובסקי הוסיף שהוא "היחידי שבא לידי גילוי האוצרות הגנוזים בזמרה המזרחית".

נחום נרדייצקי נולד ב-1901 למשפחה דתית וציונית בקייב. בגיל שבע התחיל ללמוד נגינה בפסנתר, וב-1919 סיים בהצטיינות את לימודיו בקונסרבטוריון של קייב. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1923 והמשיך בה בהופעותיו כשהוא משלב בהן מוזיקה קלאסית לצד מוזיקה עממית. בעצת איתמר בן אב"י, שינו בני המשפחה את שמם ל"נרדי".

דווקא בביקור ברלין פגש נחום נרדי הצעיר זמרת ישראלית יפה ומוכשרת בשם ברכה צפירה. הם התאהבו, נישאו וילדו שני פרויקטים יקרי ערך: האחד היה מסע קונצרטים בפני קהילות יהודיות בפולניה, גרמניה, לטביה, בלגיה, הולנד וצרפת, וכן במצרים, באלכסנדריה ובקהיר והשני - בתם נעמה.

בהשראת ברכה צפירה, שאספה לחנים ושירים מערביי הארץ ומקהילות יהודי המזרח - תימן, פרס, בוכרה וקהילות יוצאי ספרד - עיבד נרדי את המנגינות ששרה צפירה לפניו ונתן להן לבוש חדש. הוא יצר לחנים ששילבו אלמנטים מזרחיים במוזיקה מערבית. כך למשל, לחנים של שירים ידועים כמו "עלי גבעה", "יש לי גן" ו"בין נהר פרת" מקורם בלחנים ערביים.

בשנים שיחלפו ילחין נרדי אלפי שירים, לילדים ולמבוגרים, חלקם יהפכו לקלאסיקות ישראליות. מנגינות רבות נוספות ישתלבו במוזיקת הפולקלור הישראלית בלי שהוא יקבל עליהן את הקרדיט הראוי. אבל בזמן אמת חלק ממבקרי המוזיקה, שהיו בעלי חינוך מערבי, לא התחברו למוזיקה שניגן והלחין - מוזיקה בעלת יסודות מזרחיים המנוגנת בפסנתר עם הרמוניות וטכניקת כתיבה מוזיקלית מערבית. הביקורות היו חלוקות, ואלו שהסתייגו ממנו, עשו זאת בלשון קשה והחלטית, כפי שכתב אחד ממבקריו: "אין נרדי רשאי להיקרא קומפוזיטור ארץ ישראלי. הוא לא לקח כלום מהארץ, ולפי שעה גם לא נתן לה כלום." רק בשנת 1936, כשנרדי וצפירה הוזמנו להקליט ולשדר מהופעותיהם ברדיו, השתנתה דעת הקהל והמבקרים בארץ, והמוזיקה שיצר התחילה לקבל את מקומה הראוי.

נרדי וצפירה נפרדו לאחר עשור של זוגיות ועבודה משותפת, אבל משיכתו של המלחין המחונן למוזיקה שהכירה לו צפירה רק גדלה. הוא החל לעבוד עם נערה צעירה - גם היא זמרת ממוצא תימני - בשם שושנה דמארי, אותה שמע בבית קפה על שפת הים בתל-אביב, שרה את השיר "לעבודה ולמלאכה", שהולחן על ידי נרדי עצמו על פי נעימה עממית בוכרית. נרדי הציג אותה בשיריו בהדרגה לפני הקהל בארץ החל מ-1941, ובעצם היה ממשיקי הקריירה של הזמרת. אחריה שמש כמנטור ומלווה לעוד זמרות ממוצא מזרחי, שקולן ויכולת ההגשה שלהן היפנטו אותו. לאחת מהן – אהובה צדוק – אף נישא.

נחום נרדי הלך לעולמו ב-15 בספטמבר 1977, לפני 49 שנים. מעל קברו ספד לו יו"ר איגוד הקומפוזיטורים באומרו: "יתכן שכולנו חטאנו על שלא הנעמנו לך את זקנתך ולא עשינו די כדי לרוממך מעם, אך המאזן של יצירתך הוא מאזן של דורות אשר התחנכו עליה ויתחנכו עליה בעתיד."

ספרו לנו בתגובות איזה משיריו של נחום נרדי מבטאים עבורכן ועבורכם את הישראליות, אז והיום.
בקישור שבתגובה הראשונה תוכלו לקרוא את הסיפור מאחורי אחת ממנגינותיו המפורסמות ביותר, הלחן לשיר "שנה טובה" (שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה | אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה | שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא, | שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא).

ואמן ואמן שהשנה החדשה שלפתחנו תהיה טובה כמו בשיר הילדות התמים והמתוק הזה.

****
בהכנת הפוסט נעזרנו בערך על נחום נרדי באתר "זמרשת".

****
בתמונה: נחום נרדי, 1977, כמה חודשים לפני מותו, על רקע פוסטר מקונצרט שערך בחו"ל. צילום: יוסי רוט, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

שחר כהן מבטח ז"ל היה נער סוער, קצת פרוע, שסבל מבעיות קשב וריכוז ומעודף משקל. לקראת גיוסו החליט לעבור מהפך כדי להעלות פרו...
14/09/2026

שחר כהן מבטח ז"ל היה נער סוער, קצת פרוע, שסבל מבעיות קשב וריכוז ומעודף משקל. לקראת גיוסו החליט לעבור מהפך כדי להעלות פרופיל ולהתגייס לקרבי. אביו ארז מספר ששחר לא אהב ללמוד בבית הספר ועשה רק את המינימום ההכרחי. השינוי קרה כשהחליט ללכת למכינה קדם צבאית "מעשה בגליל". במכינה שם לעצמו מטרה להעלות את הפרופיל כך שיוכל להתגייס לשירות קרבי. "במכינה פתאום נפתחו לו העיניים" מספר ארז.

השינוי שעבר לא היה רק פיזי – הוא השיל ממשקלו כמעט 40 ק"ג – אלא גם נפשי. הוא התחיל לקרוא ספרי השראה, לכתוב באופן קבוע את מחשבותיו ולשנות את סדר יומו כך שיקום מוקדם ויספיק לעשות ספורט, ללמוד ולהתקדם. "הוא התבגר מאוד" מספר ארז ואומר ששחר, הצליח בכל המטרות שהציב לעצמו. לקראת השחרור כבר לקח קורסים בלימודי מנהל עסקים.

בשבעה באוקטובר היה שחר בחופשת השחרור שלו, לאחר שירות מלא ומשמעותי כלוחם בגדוד 9 בחטיבה 401 של השריון (עוצבת עקבות הברזל). הוא הוקפץ מיידית חזרה לגדוד לתפקידו כחפ"ק מג"ד. הוא נהרג מפגיעת פצמ"ר בעת לחימה בצפון רצועת עזה ב־5 בנובמבר, שבוע וחצי לתוך המתקפה הקרקעית ברצועה. הוא הותיר אחריו את הוריו, ארז ושירה, את שני אחיו הצעירים - דריה, בת 17, ורוני, בן 11 - ואת בת זוגו, אודיה.

לאחר נפילתו של שחר, החל אביו לכתוב מחשבות, תובנות וזכרונות הקשורים לשחר בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו. האב השכול שיתף בהתמודדויות משפחתיות – איך חוגגים ימי הולדת לאחים השכולים? (חוגגים בהחלט – בנינג'ה ובלייזר טאג); האם לצאת למרות הכל לטיול משפחתי של 3 שבועות בתאילנד שנדחה שלוש שנים בגלל הקורונה ונקבע מחדש לאחרי תאריך השחרור המתוכנן של שחר? (בסופו של דבר כל המשפחה טסה לטיול, יחד עם אודיה בת הזוג של שחר ז"ל, ועם שחר בליבם).

ארז שיתף על הפגישות שלו עם מי שהיו עם שחר ברגעיו האחרונים, על חלומות בהם הוא פוגש את שחר, על השינויים שחלים בו עם הזמן העובר וגם – על הספר שהוא כתב על שחר וחלם להוציא לאור, והגשים את חלומו כשהוציא את "מונולוג עם שחר", הספר שכתב לזכר בנו. "המילים נשפכות על הדף" הוא תיאר, "ומתוך המילים הכואבות חוזרת לחיים דמותו של שחר".

המטרה של הוצאת הספר לאור, סיפר ארז, הייתה לא רק לשמר את זכרו של שחר אלא גם "להמשיך לעשות טוב בחיינו לנו ולאחרים" - כמו ששחר ביקש במכתב שכתב למשפחה לפני מותו.

***

הספר "מונולוג עם שחר" הוא אחד מעשרות ספרי הזיכרון שנכתבו לזכר חללי 7 באוקטובר והמלחמה שאחריה שיופיעו במיצג מיוחד בספרייה הלאומית לציון שלוש שנים ל־7 באוקטובר, "7.10 - כרוך בזיכרון" תצוגה של ספרים וחוברות זיכרון שנוצרו בעקבות האובדן.
התצוגה תפתח ב־7 באוקטובר 2026 ותוצג למשך שלושה חודשים.
הספרים שבתצוגה המיוחדת נכתבו בידי בני משפחה וחברים, קהילות וארגונים שאיבדו אנשים יקרים להם; ספרים שנוצרו מתוך האובדן והגעגוע, ולצידם יצירות שהותירו אחריהם הנופלים והנרצחים וראו אור לזכרם.

היוזמה היא חלק ממאמץ התיעוד הרחב של הספרייה הלאומית בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה. במסגרת ארכיון 7 באוקטובר שבספרייה הלאומית, היא פועלת לאיסוף, שימור וקיטלוג של עדויות, אוספים וחומרים המתעדים את האירועים ואת התקופה, במטרה לשמרם ולהנגישם לדורות הבאים. הספרייה גם קוראת לציבור לסייע באיתור ובהפקדת ספרי וחוברות זכרון נוספים שיופקדו בספרייה למשמרת למען הדורות הבאים.

פרטים נוספים על התצוגה ועל הפקדת עותק פיזי או דיגיטלי של ספרי וחוברות זיכרון תמצאו בתגובה הראשונה.

יהי זכרו של שחר כהן מבטח ושל כל חללי המערכה הכבדה ברוך.

"הרי זה איום ונורא! אפילו אני מסוגל לכתוב ספר טוב יותר מהזבל הזה". ג'יימס פנימור קופר היה צעיר פרוע, עשיר ומעט שחצן, שאה...
14/09/2026

"הרי זה איום ונורא! אפילו אני מסוגל לכתוב ספר טוב יותר מהזבל הזה". ג'יימס פנימור קופר היה צעיר פרוע, עשיר ומעט שחצן, שאהב להקריא ספרים לאשתו. יום אחד הספר שבו קראו היה כה גרוע ומשעמם בעיניו, שהוא הטיח אותו ברצפה ואמר לאוזניה של סוזן את מה שאמר. אבל ההתרברבות הזו לא נשארה סתם ככה באוויר, בין כתלי האחוזה האמריקאית של בני משפחת קופר, לא. במקום זה היא הייתה הפתח לקריירה ספרותית עשירה. כזו שהסעירה את דמיונם של מיליוני קוראים בעולם, במשך מאות שנים, בסיפורי הרפתקאות מופלאים וגיבורים מסוג חדש.

קופר נולד, קצת יותר מעשור אחרי שארצות הברית של אמריקה זכו בעצמאותן מידי הכתר הבריטי, למשפחת מתיישבים בעלת אמצעים, וגדל ביישוב שייסד אביו ושנקרא על שמו - קופרסטאון.

ילדותו של ג'יימס נעה בין סטנדרטים נעימים של ציוויליזציה מערבית שהביאו איתן המשפחות המייסדות מייבשת אירופה, לבין נופי הפרא, ההרים היערות והאגמים של הארץ הבתולית שהייתה עמוסה בחיות ובאנשי פרא לא מוכרים.

הניסיון להנחיל לקופר הצעיר חינוך אירופאי משובח הסתיים בסילוקו מייל בעקבות "תעלולים" שונים (שלפי השמועות הלא מאומתות כללו שימוש בחמור). כעונש, אביו שלח אותו לעבוד כנער סיפון על אוניה בימת אונטריו.

לאחר מות אביו, הוא הפך להיות בעל הבית של האחוזה המשפחתית, ושם, בסלון הנוח מול האח - הוא הכריז כי הוא יכול לכתוב ספרים טובים יותר מ"הזבל הבריטי הזה".

ספרו הראשון, "זהירות", היה ניסיון לא מוצלח במיוחד לחקות את סגנונה של ג'יין אוסטן, ופורסם, עם כמות שגיאות אסטרונומית, תחת השם "סופר אנגלי אנונימי". כמצופה, הוא זכה להצלחה מעטה ביותר.

אבל הספר הבא, "המרגל", היה כבר משהו אחר. הוא לא ניסה לחקות אף סופר, ולא ניסה לדמות את עצמו לאנגלי. הוא היה אמריקאי חובב הרפתקאות שכתב על אמריקאים הרפתקנים. הספר הזה זכה להצלחה גדולה בהרבה, וזיכה את פנימור קופר בתואר "הסופר האמריקאי הראשון שכתב ספר שהיה לרב מכר עולמי".

אבל עם כל ההצלחה של הספר הזה, לא הוא זה שאתם מכירים בזכותו של שמו של ג'יימס פנימור קופר.

בשנים הבאות, כתב קופר סדרת ספרים חדשה - "פוזמק העור", שהעמידה במרכז את מערכת היחסים בין האדם הלבן לבין הפראים האדומים - השבטים האינדיאנים שהלכו ואיבדו את אדמותיהם, ככל שארצות הברית של אמריקה הלכה והתחזקה, הלכה והתפשטה לכיוון מערב.

הספר המוכר ביותר בסדרה הוא הספר השני - "אחרון המוהיקנים" - שזכה לפרסום חסר תקדים עבור סופר אמריקאי באותן שנים, ועד היום נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של אמריקה. הסיפור, מספר על שתי נערות בריטיות שנמלטו מטבח שביצעו האינדיאנים במחנה הצבאי עליו פיקד אביהן, אבל בנשימה אחת מציג גם אינדיאנים אחרים באור מחמיא ואוהד במיוחד. הוא עובד למחזות וסרטים מצליחים והסעיר את ליבותיהם של צעירים מכל העולם.

עבור האמריקאים הלבנים, אלה שנושאים על גבם את אשמת אסון הכחדתם הכמעט מוחלטת של האינדיאנים, מדובר בסיפור מורכב. פסקת הסיום, קורעת הלב, של הספר, מתארת ללא כחל ושרק את תחושותיו של הכותב בנוגע לאירועים שהיה עד להם במהלך חייו:

"ומתוך הדממה הנוראה שהשתררה לאחר התפרצות הרגשות של שני לוחמים ידועים לשם, בקע קולו של טמנונד:
'לכו!' אמר. 'לכו, בני הלנפה. זעמו של המניטו לא שכך. ומדוע ישאר טמנונד? חיוורי העור השתלטו על האדמה, ויומם של אדומי העור טרם הגיע. בבוקר ראיתי את גזע האונמים מאושרים וחזקים. ובטרם רד הליל, ראיתי את מותו של אחרון המוהיקנים'".

אבל כשהספר תורגם לעברית בארץ ישראל, יותר ממאה שנה אחרי שיצא לאור (קדם לכך תרגום עברי ארכאי למדי שיצא לאור בוורשה בסוף המאה ה-19), הוא לא נשא עימו את אותו משא היסטורי מורכב. עבור הצעירים הישראליים הוא היה כל כולו הרפתקאה מעוררת חושים, שגיבוריה השריריים צבועי הפנים, האמיצים והנאמנים נראו כמעט כדמויות מעולם אחר.

ג'יימס פנימור קופר נפטר ב-14 בספטמבר 1851, יום לפני יום הולדתו ה-62. ספרו לנו איזה מספריו הנוספים קראתם ומה הרגשתן בקריאת "המוהיקני האחרון".

"נורא אהבתי אותו. אהבתי לנשק אותו והוא שנא את זה. תמיד הרגשתי שהוא שומר עלי, עד יום מותו. ילדים רבים נוהגים היו לומר 'אנ...
11/09/2026

"נורא אהבתי אותו. אהבתי לנשק אותו והוא שנא את זה. תמיד הרגשתי שהוא שומר עלי, עד יום מותו. ילדים רבים נוהגים היו לומר 'אני אספר לאבא', אני תמיד הייתי אומרת 'אני אספר לאחי'."

היום הלכה לעולמה רחל רבין יעקב. אשת חינוך, ממקימי קיבוץ מנרה, וגם האחות הקטנה והאהובה של יצחק רבין.

יהי זכרה ברוך.

הציטוט מתוך ראיון של רחל לעמותת "תולדות ישראל", 2018. הראיון המלא בתגובות.

בתמונה:
מימין: ראש הממשלה יצחק רבין משוחח עם אחותו רחל במטוס, בדרכו לנורבגיה לקבלת פרס נובל לשלום באוסלו, 1994. צילום: סער יעקב, לע"מ. משמאל: יצחק ורחל רבין בילדותם. צילום: מרכז יצחק רבין

בימים הראשונים אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, פגש הרב יהודה מירסקי את אחד השוטרים שסרק את הררי החורבות שנותרו איפה שפעם עמד...
10/09/2026

בימים הראשונים אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, פגש הרב יהודה מירסקי את אחד השוטרים שסרק את הררי החורבות שנותרו איפה שפעם עמדו המגדלים. "הוא אמר לי: 'איפה כל הכסאות? תאר לעצמך כמה כסאות היו במגדלים האלה. לאן הם נעלמו? שלא לדבר על בני האדם, שהיעלמותם עוד יותר מהממת ומחרידה", הוא מוסיף, בטור אישי שכתב כמה שבועות בלבד לאחר מכן.

מירסקי הגיע לאזור האסון כדי לסייע למשפחות הנפגעים, והוכה בהלם: "קשה לקלוט שזהו בית קברות לכמה אלפי בני אדם, שכן כלל לא ניתן לזהות שם שום סימן של חיים אנושיים" הוא מתאר את שראו עיניו. "בליל שבת הראשון אחרי הפיגוע, אחרי יומיים של עבודה במרכז למשפחות הנפגעים בצוותא עם אנשי הצלב האדום, התפללתי בעת קבלת שבת עם המניין שלי, קהילת 'אורח אליעזר' במנהטן. לבסוף, כמו תמיד, שרנו את הפזמון 'יגדל' וכשהעתי לשורה 'אין לו דמות הגוף ואינו גוף', נעצרתי." בגלל מימדי ההרס ועוצמתו, גופותיהם של כמעט מחצית מהנספים באסון לא זוהו בוודאות.

לפני 25 שנה, ב־11 בספטמבר 2001, אירע אחד הפיגועים הגדולים בהיסטוריה. ארבעה מטוסים שנחטפו בידי מחבלים מארגון אל-קעידה התרסקו במכוון לתוך אתרים בולטים אסטרטגיים בארצות הברית. שני מטוסים התנגשו ישירות בתוך מגדלי התאומים, וגרמו לקריסתם, ולמותם של מעל אלפיים בני אדם ששהו באותה עת במגדלים וסביבם. מטוס נוסף התרסק אל תוך בניין הפנטגון [מטה מחלקת ההגנה של ארה"ב - סמל לכוחה הצבאי של ארה"ב] ומטוס רביעי, שהיה אמור להתרסק על בניין הקפיטול [מקום מושבו של הקונגרס, הרשות המחוקקת של ארה"ב] הופל בשדה פתוח ע"י הנוסעים במטרה למנוע נזק רחב מימדים בהיקפו.

כל נוסעי המטוסים וצוותי הטיסה מצאו את מותם במתקפות הללו, יחד עם עובדי ומבקרי הבניינים וסביבתם. במתקפה הגדולה ביותר שבוצעה על אדמה אמריקנית נרצחו כמעט 3,000 איש בכל האתרים יחד, בהם אזרחים, וכן אנשי ונשות כוחות הביטחון וההצלה וצוותים רפואיים שזרמו למקום עוד לפני קריסת הבניינים ומצאו את מותם שם.

"הערפל שירד על ניו יורק באותו יום בספטמבר הפך את המטרופולין במידה מסוימת לעיירה דחוסה, שכל תושביה נקשרו בחבל אחד אל מה שהיה העוגן הדרומי של העיר" כותב מירסקי מילים המהדהדות עד לימינו, ומזכיר לנו איך טראומה יכולה לאחד. בתקווה שאחדות זו תישאר גם הרבה אחרי ההריסות יפונו, וכמו הטראומה, תלך איתנו הלאה.

תמונה: אנשי כוחות ההצלה עובדים מעל הררי שברי התמוטטות מגדלי התאומים בניו יורק, 19 בספטמבר 2021, צילום: Andrea Booher/ FEMA News Photo, מתוך ויקיפדיה.

***
בכתיבת הפוסט נעזרנו בטור "להיות עכשיו יהודי בניו יורק" מאת יהודה מירסקי (אז עובד משרד החוץ האמריקאי, כיום פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת ברנדייס), בכתב העת "ארץ אחרת" מה־1 בנובמבר 2001, השמור באוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

אלה היו החדשות הגרועות ביותר שהוא יכול היה לקבל: בנו נלקח ממנו לעד, או ככה לפחות הוא ראה את פני הדברים. הוא יצא בדרך האר...
10/09/2026

אלה היו החדשות הגרועות ביותר שהוא יכול היה לקבל: בנו נלקח ממנו לעד, או ככה לפחות הוא ראה את פני הדברים.
הוא יצא בדרך הארוכה לעיר מוסול, כשהוא מחזיק בשביב של תקווה לשנות את החלטתו המרה של בנו, החלטה שמשולה למוות. מתוך הכאב הזה, נוצר אחד הפיוטים המרגשים במחזור התפילה של ראש השנה.

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה
כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה
דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה
נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא
אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.

***

רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס נולד וגדל בפאס שבמרוקו, בתחילת המאה ה-12. אבל כמו יהודים רבים בני דורו, הוא מצא את עצמו נודד מזרחה: לבגדאד, לחאלב ולבסוף למוסול, שם ככל הנראה נפטר. כעשרים פיוטים פרי עטו שרדו עד ימינו, אבל האחד מביניהם שגרם לו להישאר זיכרון חי בארון הספרים היהודי ולא רק מושא למחקר היסטורי הוא הפיוט שכתב על עקידת יצחק - "עת שערי רצון", המוכר בעיקר בשלוש המילים החוזרות בסופי הבתים: "העוקד, הנעקד והמזבח".

הפרטים המעטים הידועים לנו על חייו מגיעים ממקור שהאובייקטיביות שלו מוטלת מעט בספק: זיכרונותיו של בנו של רבי יהודה, שמואל אל-מגרבי, שהיה רופא ומתמטיקאי שהתאסלם בבגרותו ומוכר בהיסטוריה ובספרות המוסלמית בשם אל-סמואל איבן יחיא אל-מגרבי.

שמואל התפרסם בעיקר בשל הספר שכתב, "אפחאם אל יהוד", בו הוא מנסה להפריך את המסורת היהודית ולהסביר את בחירתו באסלאם. בתחילת הספר הוא הוסיף מעין אוטוביוגרפיה קצרה בה סיפר על הוריו. נראה כי אהב את אביו (וככל הנראה דחה את ההודעה הפומבית על התאסלמותו בשל הפחד להכאיב לו), והעריך את חכמתו והשכלתו. הפרט המעניין הוא השכלתה של האם, חנה, ילידת בצרה, שהייתה אחת משלוש אחיות שנודעו ביכולתן לקרוא ולכתוב בעברית ובידיעותיהן בתורה - תיאור חריג מאד לאישה יהודייה בימי הביניים.

רבי יהודה עצמו חי ופעל במרחב שבו שגשגה ההשכלה היהודית באותה תקופה: בצפון אפריקה, בעירק ובסוריה משכילים יהודים כתבו בעברית ובערבית, למדו תורה, תלמוד והלכה לצד רפואה, מתמטיקה ואסטרונומיה. הוא היה מלומד שחייו הוקדשו לכתיבה, ושהיה מוכשר באופן מיוחד בכתיבת שירה.

במשך שנים רבות חיכו בני הזוג יהודה וחנה לילדים, וכשנולד סוף סוף בנם היחיד קראו לו על שמו של הנביא שמואל, בנה של חנה שהייתה עקרה במשך זמן רב כל כך.

אבל, כאמור, הבן לא ממש עמד בציפיות שנתלו בו. אביו לימדו תורה ולשון הקודש, ואז, כשגדל מעט, שלח אותו ללמוד מתמטיקה, מדעים ורפואה.

כשהחליט לספר לאביו על התאסלמותו, רבי יהודה היה בחלב, ואילו בנו היה במוסול. האב, שבור לב אבל עם שביב של תקווה שמשהו יקרה כשיפגוש את בנו פנים אל פנים, יצא לדרך אל מוסול, ושם ככל הנראה נפטר. לא ברור אם בדרך או כבר כשהגיע לעיר עצמה.

בפיוט "עת שערי רצון", שכתב רבי יהודה, הוא מספר בלשון עשירה את סיפור עקידת יצחק. כשהוא מתבסס על מדרשי חז"ל שונים. הוא מתמקד בנקודת המבט האנושית של אותן דמויות על-אנושיות: אברהם, שרה ויצחק. איך יצחק מרגיש כשהוא מבין שאביו הולך להקריב אותו ומה המשמעות של המעשה הזה עבור שרה, אמו, שחיכתה שנים רבות כל כך להולדתו?

האם ידע רבי יהודה עד לאן יגיע השיר שכתב? באילו משמעויות חדשות הוא עוד יתעטף, מאות שנים אחר כך?

שכן הטקסט של הפיוט העתיק נפוץ והשתמר בקטעי גניזה וכתבי יד עתיקים שעל פיהם הודפסו מאוחר יותר מחזורים לתפילות הימים הנוראים. הוא השתרש בקהילות רבות, בעיקר במזרח התיכון ובצפון אפריקה אבל גם בדרום אירופה, כחלק מתפילות ראש השנה או יום כיפור.

איזו דרך עשה סיפור העקידה התנכ"י מכאבו הפרטי של אב לחדרי לידה מעבר לים? איך קיבלה אותו שארית הפליטה של הקהילה שהושמדה כמעט לחלוטין? ואיך אהוד מנור ומאיר בנאי קשורים לסיפור?

הסיפור המלא על גלגולו של אחד הפיוטים מכמירי הלב בתפילת ראש השנה מחכה לכם ולכן בקישור שבתגובה הראשונה.

***

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מי יתן ותבוא עלינו שנה שבה שערי נחמה ורחמים יהיו פתוחים, יחד עם הלבבות של כולנו

***

בתמונה: אב מחזיק את בנו. מתוך ארכיון קיבוץ חמדיה, הספרייה הלאומית

לעיתים נדירות זוכה שחקן לגלם דמות אייקונית מהקאנון הספרותי, לזכות בזכותה בתהילה ומיד לשחק את אותה דמות במחווה מודרנית לא...
10/09/2026

לעיתים נדירות זוכה שחקן לגלם דמות אייקונית מהקאנון הספרותי, לזכות בזכותה בתהילה ומיד לשחק את אותה דמות במחווה מודרנית לאותו הספר. קולין פירת' עשה עבודה כל כך טובה בגילומו של הג'נטלמן האנגלי פיצוויליאם דארסי בעיבוד ה-BBC ל "גאווה ודעה קדומה" של ג'ין אוסטן, עד ששנים ספורות לאחר מכן זכה לגלם אותו שוב, בעיבוד קולנועי לספר שמתרחש בימינו אנו אבל מבוסס באופן חופשי על עלילת הרומן הקלאסי של אוסטן.

"גאווה ודעה קדומה" הוא רומן שנון ומלא רומנטיקה של הסופרת האנגליה, שזכה במשך השנים - בזכות הכתיבה המשובחת, האירוניה הדקה וההומור המתוחכם - למעמד אייקוני בספרות העולמית. עלילותיהן של אליזבת בנט ואחיותיה, ומסע ההתאהבות רצוף המכשולים שלה ושל מר דארסי, הלהיבו את דמיונם של נשים (וגברים) במשך יותר ממאתיים שנה. וכאשר הטכנולוגיה המתאימה נולדה, זכה הספר האהוב לשלל עיבודים קולנועיים וטלוויזיונים.

בשנת 1993 נבחר "גאווה ודעה קדומה" לספר האהוב ביותר בבריטניה ושנתיים לאחר מכן זכה לעיבוד בלתי נשכח של ה-BBC. פירת' גילם בצורה מושלמת את העשיר האנגלי קפוץ-הישבן והיהיר. כשאישיותו האמיתית של דארסי נחשפת, ומתגלים טוב ליבו ונדיבותו, הוא זוכה לבסוף באהבתה של אליזבת בנט, והסצינה בה הוא עולה בבגדיו הרטובים משחייה באגם שבאחוזתו הפכה אותו למושא תשוקה נחשק, כשבבריטניה הוכרז שזו "אחת הסצנות הבלתי נשכחות בהיסטוריה הבריטית". הסצינה זכתה גם למחוות ביצירות אחרות, כמו למשל בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "ברידג'רטון" (שגם היא מבוססת על סדרת ספרים אהובה).

כשהסופרת הלן פילדינג כתבה את "יומנה של בריג'ט ג'ונס", מחווה מודרנית לספר הקלאסי של אוסטן, ריחפה דמותו הטלוויזיונית של מר דארסי, בגילומו של פירת', במחשבותיה. הספר יצא בשנת 1997, שנתיים לאחר שפירת' כבש את ליבן של נשות בריטניה באותה מיני סידרה של ה-BBC, ולדמות הגברית הראשית בספרה של פילדינג קראו דארסי, מארק דארסי. קוראי הספר לא התקשו לזהות את גלגולו המודרני של האציל האנגלי הפוץ שהתגלה כגבר אמיץ וטוב לב, וכשספרה של פילדינג הפך ללהיט והוחלט לעבד אותו לקולנוע, ידעה פילדינג מיהו שחקן חלומותיה לגילומו של מארק דארסי.

אבל לפירת' היו תוכניות אחרות. אחרי גילום דמותו של פיצוויליאם דארסי הוא הכריז שאינו מעוניין להיות מקושר יותר לעולם עם "גאווה ודעה קדומה" והסתייג מלהופיע באותו תפקיד שוב. בסופו של דבר, הוא השתכנע לקבל עליו את גלגולו החדש של מר דארסי בסדרת הסרטים של "ברידג'ט ג'ונס", לשמחת המעריצות (והמעריצים) של שני הספרים ושל סדרת הטלוויזיה. 6 שנים אחרי שהתפרסם כמר דארסי, לקח פירת' על עצמו את גילום דמותו של גלגולו המודרני של אותו גבר אנגלי שתקן אך בעל לב זהב.

היום הוא יום הולדתו של פירת', שחוגג 66 קיצים דארסיים על פני האדמה. על אף שיש לו קריירה עשירה כבר יותר מ-30 שנים, מר דארסי ומר דארסי עודם חלק חשוב ואהוב ברזומה שלו, ויש רבים בעולם שקראו לראשונה את הקלאסיקה של אוסטן רק אחרי שצפו בסדרה האייקונית של ה-BBC.

ומה איתכן? האם גם אתן קראתם את "גאווה ודעה קדומה" בזכות הסדרה והדמות שגילם פירת'? ואיזה מר דארסי אהוב עליכן יותר? זה של אוסטן או זה של פילדינג? זה של הספרים או זה של העיבודים הקולנועיים והטלוויזיונים? ספרו לנו בתגובות.

***
בתמונה: קולין פירת' בסצנת האגם ב"גאווה ודעה קדומה". צילום מסך

Address

רחוב קפלן 1 (כניסה ראשית)
Jerusalem
9195015

Opening Hours

Monday 09:00 - 20:00
Tuesday 09:00 - 20:00
Wednesday 09:00 - 20:00
Thursday 09:00 - 20:00
Friday 09:00 - 13:00
Sunday 09:00 - 20:00

Telephone

+972747336336

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when הספרייה הלאומית posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Organization

Send a message to הספרייה הלאומית:

Shortcuts

Share

Category