06/05/2024
מתוך נאום הנובל של קזואו אישיגורו ב- 2017, מילים שעליהן אני חושבת ביום השואה:
״באוקטובר 1999 הוזמנתי על ידי המשורר הגרמני קריסטוף הובנר מטעם הועדה הבינלאומית לאושוויץ לבלות כמה ימים בביקור במחנה הריכוז לשעבר. התאכסנתי במרכז הנוער של אושוויץ על הכביש בין המחנה הראשון באושוויץ ומחנה המוות בבירקנאו במרחק שני מייל. הראו לי את האתרים הללו ופגשתי באופן בלתי רשמי שלושה ניצולים. חשתי כי אני מתקרב, לפחות גאוגרפית, ללב הכח האפל שתחת צילו גדל דורי. בבירקנאו, באחר צהריים סגרירי, עמדתי לפני
השרידים ההרוסים של תאי הגזים - כעת מוזנחים ולא שמורים באופן מוזר - הם נשארו במידה רבה כפי שהגרמנים הותירו אותם לאחר פיצוצם ומנוסתם מהצבא האדום. הם היו רק פיסות שבורות ולחות, חשופות למזג האויר הפולני הקשה, מתפוררות משנה לשנה. מארחי סיפרו עלהדילמה שלהם. האם יש להגן על שאריות אלו? האם יש להקים כיפות פרספקס כדי לכסותם, לשמרם לעיני הדורות הבאים? או האם יש להתיר להם להרקיב, לאט ובאופן טבעי, אל
השום-דבר? זו נראתה לי מטפורה עוצמתית לדילמה הגדולה יותר. כיצד יש לשמר זכרונות כאלו? האם כיפות הזכוכית תהפוכנה את שרידי הרוע והסבל הללו למוצגים מוזיאליים תמימים? מה עלינו לבחור לזכור? מתי נכון יותר לשכוח ולהמשיך הלאה?״ ״הייתי בן .44 עד אז החשבתי את מלחמת העולם השניה, על זוועותיה ונצחונותיה,כשייכים לדור של הורי. אבל כעת עלה בדעתי שלא רחוק המועד שבו רבים מבין אלו שהיו עדים למאורעות אדירים אלו מכלי ראשון לא יהיו בחיים. ומה אז? האם העול של הזיכרון יפול על בני דורי? לא חווינו את שנות המלחמה, אבל לפחות גודלנו על ידי הורים שחייהם עוצבו על ידיה.
האם אני, כמספר סיפורים ציבורי, נושא בחובה שעד אז לא הייתי מודע אליה? חובה להעביר הלאה, ככל שאוכל, את הזכרונות והמסרים מהדור של הורינו לדור שבא אחרינו? [...] האם בזמנים מסויימים השכחה היא הדרך היחידה לעצור מעגלים של אלימות, או לעצור חברה מהתפוררות אל תוך כאוס או מלחמה? ומצד שני, האם מדינות יציבות וחופשיות יכולות באמת להבנות על יסודות של אמנזיה מרצון וצדק מתוסכל? […] ״גזענות, בצורותיה המסורתיות ובגרסאותיה המודרניות המשווקות היטב, שבה ומתחזקת, זעה תחת רחובותינו המתורבתים כמו מפלצת קבורה מתעוררת. נכון לעכשו נדמה שחסרה לנו
סיבה מתקדמת שתאחד אותנו. במקום זאת, אפילו בדמוקרטיות העשירות במערב, אנו מתפצלים למחנות יריבים המתחרים על משאבים ועוצמה.
[…] אך הרשו לי לסיים בבקשה, אם תרצו - בקשת הנובל שלי ! קשה לתקן את כל העולם, אבל בואו לפחות נחשוב על איך אנחנו יכולים להכין את הפינה הקטנה שלנו בו, פינת ״הספרות״ - בה אנו קוראים, כותבים, מפרסמים, ממליצים ודוחים, ונותנים פרסים ספרותיים. אם נמלא איזשהו תפקיד חשוב בעתיד הלא ברור הזה, אם אנחנו רוצים להוציא את המיטב מהסופרים/ות של היום ומחר, אני מאמין שעלינו להפוך ליותר מגוונים. ואני מתכוון בשני מובנים -
האחד, עלינו להרחיב את העולם הספרותי המוכר ולכלול יותר ויותר קולות מחוץ לאזור הנוחות של תרבויות העולם הראשון הפריבילגי. עלינו לחפש יותר במרץ ולגלות את היהלומים במה שהוא עדיין תרבויות ספרותיות בלתי ידועות, בין אם הסופרים עדין חיים במדינות מרוחקות או בקהילות בתוכנו. שנית, עלינו לדאוג באופן מיוחד לא להצר ולא להיות שמרנים באופן שבו אנו מגדירים ״ספרות טובה״. הדור הבא יגיע עם דרכים חדשות, ולעיתים מטרידות, לספר סיפורים חשובים ונהדרים. עלינו לדאוג לשמור את תודעתנו פתוחה עבורם.
